זכרונות מהעבר/MinSung

3- סוף

מינהו הביט בג'יסונג בעיניים ריקות לאחר שסיפר לו על איך הם נפגשו.

"וואו..נשמע שישר התחברנו כבר מההתחלה.." ג'יסונג אמר בשקט,
רק חבל שזה לא נשאר ככה..

"אבל מה בעצם קרה שגרם למצב להיות..ככה.
כלומר כרגע חוץ מהשם, מהגיל שלך וממה שסיפרת לי, אני לא מכיר אותך.."
בטח, איך תכיר?
תמיד היית ככה?
כל כך פזיז שזה מה שקרה
לא היה לך אכפת מהחיים שלך?
מהחיים שלי?
של שנינו..

"א-אני..אספר מה קרה.." מינהו התחיל.
לא מאמין שהוא זה שצריך להסביר
הוא ולא ג'יסונג.

"היי מיני!" קפץ ג'יסונג על מינהו כשחזר מהלימודים, הם נפגשו כרגיל מתחת לעץ עם הפרחים הוורודים.

"היי סונגי" מינהו החזיר לו חיבוק ושאל "אתה עדיין מחכה לאמא שלך כאן? אתה כבר בן שבע עשרה והבית שלך שני רחובות מכאן!"
"אבל אין לי כח ללכת את כל זה~" הוא התבכיין,

מינהו נאנח
"מתי תפסיק להיות כזה?"
"כזה מה?" ג'יסונג שאל אותו כשמישש פרח בידו, "כזה חמוד~" מינהו ענה וצבט את לחיו של האחר
"יאא!" הוא התעצבן ושם לאחר את הפרח בשיער.

הם צחקקו, משב רוח נעים הסיט מעט את שיערם ונתן לכמה פרחים לרחף באוויר.
זה נתן לשני הבנים תחושה קסומה, שניהם לא רצו שהרגע הזה יגמר לעולם
שניהם יושבים בגן נחמד על הדשא, נשענים על עץ רחב בעל פרחים ורודים שמתעופפים לידם כאילו שהקטע הזה לקוח מסרט פנטזיה..

צפירה חזקה נשמעה וג'יסונג מיהר לקום תוך שהוא מנער את הפרחים ממכנסיו.

"נתראה מחר" הם נופפו אחד לשני וחום השיער מיהר למכונית של אמו,
בינתיים מינהו חזר לביתו בצעדים משועממים.

הוא פתח את הדלת,
"אני בבית!" הוא הכריז אבל אף קול לא נשמע.
הוא הלך לחדרו הוציא מתיקו את שיעורי הבית והתחיל להשלים אותם.

את שאר היום הוא העביר בטלפון כשהוא שוכב על מיטתו ונכנס כל רגע לבדוק שלא פספס הודעה,
זה מוזר הוא חשב ג'יסונג כותב כל יום הודעות, לפחות אחת וכבר כמעט תשע בערב ואין כלום..
הוא חשב על ללכת לביתו סתם להגיד שלום או לשבת לדבר,
לאחר כמה שניות הוא הניח את הטלפון חזרה על השידה במחשבה שכנראה האחר עסוק כרגע ולא יכול להתקשר עכשיו או לשלוח הודעה ובטח בבוקר כבר יוכלו לדבר.

אילו ידע כמה יתחרט על זה שלא הלך..

מינהו חזר מהלימודים מודאג,
אתמול הוא לא כתב הודעות, היום הוא לא בא לבית הספר, הכל בסדר איתו?
הוא חייג אל הטלפון שלו, אך..
"השיחה מועברת לתא הקולי ..."
הוא בעט באבן קטנה בעצבנות ורץ אל העץ בעל הפרחים הוורודים, הוא התיישב נשען על הגזע תוך כדי שהוא מתקשר אל אמו של חברו.
אולי הטלפון שלו פשוט התקלקל..?

הצליל המעצבן של החיוג המשיך להתנגן ושניה לפני שמינהו התייאש ובא לנתק, ענו..

הלו?.. הקול מעבר לקו נשמע בוכה..

"גברת האן?..אא הכל בסדר? למה ג'יסונג לא עונה..?" הוא שאל במהירות ומהקו השני נשמעו יבבות חלשות,

ג'יסונג הוא...

"מ-מה איתו?" הוא שאל חושש,

הייתה תאונה ו..הוא ה-הוא.. היא לא הצליחה לגמור את המשפט,

"ג'יסונג בסדר?!" מינהו נבהל וצעק אל הטלפון.

כ-כן הוא בסדר א-בל...הוא איבד את הז-זכרון..

"ה-הוא מה?!.."

רק יבבות נשמעו מהקו השני, ידיו הרועדות של מינהו ניתקו את השיחה,
הוא לא האמין למה שהוא שומע.

חה חה ברור שהוא לא האמין כי זה לא נשמע אמין...נכון?
זה לא אמיתי. אין מצב. לג'יסונג לא קרה שום דבר, גברת האן רק סתם מתבדחת, נכון??

דמעות הציפו את עיניו של הבלונדיני וזלגו במהירות אחת אחת..
אין מצב..ז-זה לא אמיתי!
הוא סירב להתוודע למציאות,
ג'-ג'יסונג א-אתה לא שכחת אותי, נ-נכון?..

ל-לא..זה רק סתם סיוט נכון?!
מינהו צבט את עצמו בחזקה עד זוב דם,
ז-זה אמיתי..

הוא צרח, הוא זרק את הטלפון שלו שנשבר.., הוא בעט בגזע העץ היציב שעמד שם,
ששמע את השיחה..שהכיר את מינהו וג'יסונג מאז שהיו ילדים..
אבל הגזע נשאר יציב וחזק, לא כמו מינהו..

משב רוח חזק הסיט את השיער של מינהו לעיניו וגורם לטיפות קטנות וורודות לנשור מהעץ, פרחים...
פרחים ורודים.

העץ בוכה יחד איתו.
העץ הזה זוכר, זוכר הכל, מאז שהיו ילדים קטנים העץ הזה עמד שם, חזק ויציב העץ עמד והביט בהם.
הביט בהם צוחקים נאנחים ובוכים,
וכנראה שזהו..הזמן הזה נגמר..

כל זה קרה לפני חודשיים..

ועכשיו באמת שוב ג'יסונג ומינהו עומדים ליד העץ וורוד הפרחים, אבל לא כמו פעם..

היה קשה להבין את ההבעה על פניו של הצעיר, אך כבר מזמן מינהו הביט למטה כשהטיפות מעיניו זולגות ומכתימות את הדשא בניצוצות קטנים..

ובלי להגיד מילה הוא שחרר את אחיזתו מהעץ, שכמעט גרמה לו ליפול, ואז הלך..

הלך,

לאן? ..

לתחילת חיים חדשים? אולי..