חֵלֶק עֲנָק מֵחַיֵּי

פרק 24

״שוג תחייכי,״ שלי ממלמלת בלחש ותופסת את כף היד שלי. ״כולם מסתכלים עליך.״

אני מסובבת את הראש לעברה, היא עומדת לצידי בשמלה שחורה, שערה מסודר לאחור ואיפור קל על פניה. עיניה בוחנות אותי בדאגה ובעיקר בחוסר הבנה להתנהגות שלי. אני יודעת שהיא מודאגת, היא לא צריכה לומר את זה בקול אבל המבט שלה אומר את הכל. היא בוחנת אותי ללא הפסקה ואני לא מסוגלת להסתכל בעיניה של החברה הכי טובה שלי יותר ואני מסובבת את המבט שלי לצד השני ונאנחת בשקט ושותה במעט מהכוס שבידי. אני לא יודעת למה אני כל כך שקופה, מה עובר עליי היום, אני הרי נולדתי למשחקים האלה, תמיד הייתי שחקנית טובה עוד מגיל שש עשרה, ידעתי איך לשמור על פנים קפואות או על חיוך מזויף, ידעתי איך זה עובד ופעלתי לפי הכללים, מול אמא ואבא ומול כל מי שצריך. מעולם לא חשפתי את מה שעובר עליי כלפי חוץ, תמיד הייתה הילדה שירשה מאבא את יכולת המשחק שלו, אבל היום לא הייתי כזאת.

הייתי שקופה, כלפי כולם. כל הרגשות שלי הופיעו על הפנים, לא הצלחתי להסתיר. הייתי אני, לא הייתי מישהי אחרת כמו שתמיד הייתי בחברת אנשים, אבל היום אני לא מצליחה. אני מנסה לזרוק את החיוכים הקטנים, לצחוק בשמחה, להתנהג בקלילות כמו שאני תמיד עושה אבל היום אני פשוט לא מצליחה, זה גדול עליי, זה כבד עליי. משהו לא בסדר איתי. מעולם לא הייתי ככה. הראש שלי כואב מרוב מחשבות, הלב שלי כואב מרוב רגשות כואבים ומאוכזבים והעיניים שלי שורפות מרוב דמעות ואת כל זה אני צריכה להסתיר, כמו שעשיתי כל החיים, כמו שאני יודעת לעשות כל כך טוב והיום אני פשוט לא מצליחה, אני לא מסוגלת להיות השחקנית הזאת כשאני צריכה להיות.

״אני לא רוצה ללחוץ עליך, אני לא רוצה שתספרי לי שום דבר אבל את חייבת לחייך,״ שלי אומרת בשקט כך שרק אני אשמע אותה. ״מוריה לא מספיקה להסתכל עליך מהבוקר, היא יודעת שמשהו קרה ואת מדאגיה אותה כל כך.״

״שלי...״

״לא,״ היא אומרת במהירות וקוטעת את התסכול שלי. ״את יודעת שמוריה היא לא כמוך, היא תחזור הבית מודאגת, היא לא תישן ולא תאכל מרוב דאגה כלפיך. את אחותה הגדולה ואת לא יכולה לעשות לה את זה. לא משנה מה עובר עליי תתאמצי בשבילה שוג.״

״בסדר,״ אני אומרת כאילו שזה כזה פשוט, כאילו שאני לא מנסה מהבוקר לחייך ולהתנהג כרגיל ופשוט לא מצליחה. ״אני אלך לשטוף פנים ואני אחזור כמו חדשה, אל תדאגי ותרגיעו את מוריה.״

״שוגי,״ שלי אומרת במהירות ופולטת אנחה מבולבלת ושקטה. ״את יודעת שאני כאן בשבילך לכל דבר. אם את צריכה כתף תומכת או סתם אוזן קשבת, אני פה.״

אני מביטה בה ומהנהת לחיוב, יודעת שזה האמת ושהיא תמיד כאן בשבילי וכל כך מעריכה אותה על זה שהיא לא לוחצת עליי כדי לדעת מה קרה ולא מנסה להוציא את זה ממני. שלי מחייכת לעברי ומסמנת לי ללכת ובמהירות אני מסתובבת כדי ללכת משם. מהבוקר היא מרגיעה את מוריה ואני סומכת עליה שהיא תמשיך לעשות את זה גם כשאני הולכת. אני נכנסת לתוך הבית הגדול וממהרת ללכת לעבר החדר והמחשבות על המילים של שלי מהדהדות בראשי, שלי צודקת, אם יש מישהי שמגיע לה שאני אעשה את המאמצים להראות לה שאני בסדר זאת מוריה, אני צריכה להרגיע אותה ולא להדאיג אותה ואני מבינה שאני חייבת להתאפס על עצמי. אין עוד מקום לכעס ולאכזב ואני מבטיחה לעצמי שאני אעשה את הכל למען מוריה.