השעון המעורר שלי העיר אותי (השיר היה של הארי סטיילס! בארור שאני לא אפגוש אותו מתישהו). קמתי באלגנטיות אל בוקר שבו הציפורים צייצו, השמש חיממה וליטפה את עורי, ואני קמתי בלי עיגולי ריר, נחירות או שיער מדובלל. מיד חייכתי חיוך גדול, קמתי מהמיטה למשמע קולה הלחוץ של אימי המושלמת: "ריי! את עוד תאחרי ליום הראשון שלך בבצפר!!!"
הבטתי במראה, ואתם יודעים מה ראיתי? אני ראיתי בחורה עם שיער חום וחלק, עיניים ירוקות, שפתיים מלאות ובשרניות, עצמות לחיים מושלמות, ציצי שמצריך חזיה במידה D, ולא, לא ניתחתי את השפתיים ו/או את החזה שלי, כי כמובן שאני קים קרדשיאן, רק טבעית.
מיד נאנחתי, אוף אני נראית גרוע. כי שאני חסרת ביטחון למרות ששוב, אני קים בטבעי.
מיד התחלתי להתארגן, למרות שאני אמורה להיות חננה טעות טיפוח שאף אחד לא שם עליה. התקלחתי והמים החמימים זלגו על עורי החלק כפורצלן כאילו חצ׳קונים לא קיימים. לאחר מכן, יצאתי בחלוק הרחצה ממשי שלי, סוחטת את שיערי ומתלוננת בליבי על כמה שאנחנו משפחה ענייה, אני ואימא, כי אבות זה לא קטע.
לבשתי חולצה עם ציור חמוד של חד קרן, שורט קטן וחמוד, אבל בגלל שאני לא מהפרוצות של השכבה, האיפור שלי כמעט בלתי נראה ואני לא משתמשת במייקאפ. שמתי רק ליפגלוס ורדרד, אייליינר מאוד סולידי- אתם יודעים, ורוד פוקסיה- ומסקרה כחול רויאל. הן נראות כאילו הן היצאניות שאפשר למצוא בתחנה המרכזית! אבל מיד אני נאנחת כי, בכל זאת, הן יפות כל כך ומשיגות כל בן אפשרי. אני לא כל כך יפה, ואוטומטית ואני בוהה בעצמי במראה התיעוב עצמי. אף בן לא ירצה אותי, במיוחד- ואני נאנחת באהבה- הארי סטיילס, החתיך ההורס.
"ריי!!!"
אופס, אימא שלי!
אני תופסת את התיק שלי, שעליו יש דובוני אכפתלי, ורצה במדרגות. למטה, מחכה אימא שלי, והיא הכינה פנקייקס. "מאמו!" אני צועקת באהבה.
"ריי!" אימא חוזרת ופניה מאירות.
"מאמו!" אני קוראת וחיוך נמתח על שפתיי הסקסיות.
"ריי!" היא לוחשת וסופקת את כפות ידיה.
"מאמו!" אני מגיעה אליה אבל לא מחבקת אותה. אני רק מביטה בה.
"ריי... את לבושה כמו זונה," אימא שלי תופסת את לחיי בידיה ומחבקת אותי. "אני כל כך גאה בך,"
"רגע, אני לא אמורה להיות החננה בסיפור הזה?" אני מתנתקת ושואלת.
"כן, אבל איך הבאד בוי של השכבה וגם הארי סטיילס ירצו להתקרב אלייך? אל תשכחי, החברה היום פטריארכית ונשים הן רכושם של הגברים, וכדי שירצו בנו, עלינו להתלבש כמו מיילי סיירוס," היא מנשקת את מצחי.
"אוי, זה נשמע נורא..."
"אל תדאגי, עוד תתרגלי לזה."
"אוקיי. הכנת לי פנקייקס!" אני מחייכת ומתיישבת לשולחן. אני מנקרת, כי אין לי הרבה תיאבון כמו לבנאדם רגיל, אלא תיאבון של קלישאה וואטפדית. אני אוכלת שניים- מתוך עשרה שכולם יועדו לי- ומנשקת את לחיה של אימי.
"תיהני ביום הראשון!" היא קוראת. "ואל תשכחי לפתות בנים בחוסר אישיותך ובחוסר ביטחונך העצמי!"
"ביי, אימא, אוהבת אותך גם!"
"באלי נכד!"
