האחד עשר בינואר, 2013
23:37
להב לא הלך לבית הספר באותו יום, וגם לא באחד שלפניו, ולא באחד שלפניו- הסיבות להשאר מתנדפות אט אט, כמים בין אצבעותיו נוזלות הן ונופלות אל רצפה מלאת דמעות שאף אחד לא עמד לנקות. מתערבבות הן אחת בשניה עד שאי אפשר להבדיל ביניהן וזה רק עניין של זמן עד שלהב יחליט לעשות את הצעד ולהחליק חזרה לאחור עליהן, לשקוע בתוכן ולהפוך לחלק מהן.
עד שעות הבוקר המוקדמות להב ישב על חלון חדרו, בידו סיגריה דולקת והוא שאף לריאותיו את שתי השאיפות האחרונות שנשארו בה כששמע את פתיחת דלת הבית מרחוק וזרק אותה אל הדשא מלא הטל שמחוץ לחלון לאחר שכיבה אותה על מסגרת המתכת שמאחורי גבו.
צעקה משתחלת נשמעה מהדהדת בין מסדרונות הבית המחניק "להב!" אמו נשמעה, קולה קשוח וזועף- נקישות העקבים שלבשה נשמעו מהירים על רצפת העץ, מתקרבים לחדרו. אך הוא לא יכל שלהתעניין בכך או אפילו להיות מופתע, אחרי הכל הוא ידע שבסופו של דבר זה יגיע ולכן לא היה מופתע כשראה את הדלת נפתחת בכזו ברוטליות, להב יכל להשבע שעמדה להשבר אך הדלת נשארה במקומה ואמו שהתפרצה לחדרו הביטה בגבו"קיבלתי שיחה מהנהלת בית הספר." היא ירתה את המשפט לאוויר, בולעת את רוקה וממשיכה את המשפט "זה נראה לך נורמאלי שאתה מפספס יותר משבוע של לימודים?" להב לא היה מסוגל להביט בעיניה "להב! תסתכל בעיניים שלי כשאני מדברת איתך!" היא צעקה, גורמת לנער שהתיישב על החלון וצפה בשמיים האפרוריים לסובב את מבטו אליה, פוגש בעיניה הירוקות- זה דבר שקיבל ממנה. ובחליפתה שישבה מסורבלת על גופה, היא הייתה אישה יפייפיה אך השעות במאוחרות שהיא נאלצה לחזור מהן במשמרות הלילה גרמו ליופיה להשחק מעט ועם הזמן גם לגרום לתויי פניה להיות עייפים יותר, בין אם בגלל השקיות מתחת לעיניה שכמעט תאמו בצבעם לאלו של להב ובין אם עפעפייה הכבדים, בעיניי להב תמיד נראו הם כאילו והם מאיימים ליפול על עיניה ולזרוק אותה לשינה ארוכה ומלאת חלומות. אך לא הפעם.
"זה נראה לך נורמלי?" היא שאלה בארסיות מסויימת, אך פניו נשארו ישרות "אתה לא יוצא מהחדר, אתה לא נפגש עם חברים, לעזאזל איתך! אפילו ללמוד אתה לא הולך! מה קרה לתלמיד המצטיין שלי?" היא שאלה, גורמת לליבו של להב להתנפץ למאות חתיכות חדות, כזכוכית, חתיכות הלב המנופץ שלו פצעו את שאר איבריו הפנימיים- 'מה קרה לתלמיד המצטיין שלי?' הוא רצה לצעוק עליה, להתפרק מולה, לחבק אותה, לספר לה בדיוק מה קרה לתלמיד המצטיין שלה ולשכוח מכל מה שקרה אבל אם יש דבר אחד שהוא פחד ממנו לידה זה היה האומץ. אומץ תמיד גרם לו להרגיש כאילו משהו עומד להסתיים, כאילו וברגע שבו יקבל מספיק ביטחון לדבר בחזרה ליבה ישבר. "תענה לי כשאני מדברת איתך!" היא שאגה, גורמת לגוש גמעות להבנות בגרונו של להב "כלום."המילה הרועדת נפלטה מבין שפתיו הסדוקות "זה לא כלום. זה ממש לא כלום." מתוסכלת, היא הסתכלה עליו בצורה שבה בעלים מסתכלים על כלב שהרס להם ספה לפני שיצאה מחדרו בטריקה, משאירה את להב להסתכל לאוויר בריקנות ולתהות לעצמו האם הסיבה האחרונה שלו להשאר בין החיים גם היא התנדפה לה בין אצבעותיו? אך הקושי האמיתי היה להתרכז במחשבותיו כשגופו רק הוצף אשמה ובראשו אותה השאלה התנגנה כתקליט שבור שרק חזר על עצמו 'מה קרה לתלמיד המצטיין שלי?'
YOU ARE READING
/12 דקות/
Misterio / Suspensoכמה זמן לוקח להרוס חיים? אנשים בודדים יכולים להגיד דקה, כמה אחרים יכולים להגיד שמצבים כאלו יקחו אפילו שנים אבל במקרה חורץ הגורלות של להב-צריך רק שתים עשרה דקות. ----- אזהרות: חלק מהסיפור יכלול בתוכו אזכורים של אונס ונטיות אובדניות.
