נהפכתי לנסיכה עם כנפיים

✨אבן שמפו קסומה✨

נעצתי בסבי מבט המום וניסתי להבין מה לעזעזל קורה כאן. "לוקה, תנשום עמוק, תירגע, האבן הזו לא מסוכנת. כל עוד היא בידיים שלנו, אז אתה לא צריך לחשוש". סבא שלי חייך אלי חיוך דקיק והתיישב על כיסא הגרביים שלו. מביט בי במבט מחותל.
ואחרי המון הסברים מתובלים על יעודי בעולם ותפקידי החשוב על לשמור על הרמוניית נקניקיות החמצוצים חמוצה, הוא סוף סוף שיחרר אותי לחדרי כדי שאוכל, כמובן, לדפוק את ראשי בקיר. הבטן שלי כאבה, קירקרה, והתהפכה כמו מכונת כביסה מקולקלת שהיא בעצם מייבש כביסה ללא הפסק. "מיץ אדום שהוא לא פטל". מילמלתי שוב ושוב בזמן שהדבר היחיד שבראשי זה המיץ האסור והכל כך ניצרך שהוא פטל לא פטל, עד שנרדמתי בתנוחת הקרנף המחליק על ריצפת חדרי, נוחר כמו חזיר עדשים מצוי.

השעון המעורר העיר אותי, כלומר, הכלב שלנו, קבב שמו. קמתי מהריצפה וגופי היה תפוס כמו קולב תלוי בארון, לא נחמד במיוחד.
ציחצחתי שיניים וירדתי למטבח. סבא שלי עמד ליד הכיור והכין לי את האוכל שאני זקוק לו, הוא כזה אדיב, וגם חייב מקלחת דחוף.
בזמן שהמתנתי שהוא יסיים התלבטתי אם לספר לו על דובון הג'לי שלומד בתיכון שלי. אבל התחרטתי כי הבנתי שהוא יצוד אותו, יהפוך אותו לסוכריות ואז יחלק לילדי השכונה, איכס, סוכריות בלונדיניות. יש להן טעם של שיער.

יצאתי מהבית והלכתי אל התיכון, השלט "תיכון קיסם השפיץ" היה בולט ונראה מאוד ויותר מידי לעיין. נכנסתי לכיתה והתיישבתי לייד מרי טואלט. שהייתה עסוקה בלתקוע גושי איפור על הפרצוף.

"מפלצות לא קיימות".
"הם כןןןןן". לך
"הם לאא".
"הם כןןןןן".
הסתובבתי לכיוון מקור הרעש האיום שמאיים על קיומי. היה שם 4 בנים ו2 בנות שהתווכחו בלהט אם אני ומר בלונדי אגדה או מציאות, בלי להבין שהם התווכחו אם אני ומר בלונדי אגדה או מציאות. פילבלתי עיינים והנחתי את הראש על השולחן, הוא כאב, המצב שלי מחמיר, אני חייב המבורגר. ופטל שהוא מיץ אדום שהוא...אה...שכחתי. הוצאתי את הבקבוק מהתיק ושתיתי בצורה לא מחשידה שהייתה מאוד מחשידה.

המורה נכנס והתחיל ללמד אותנו משוואות נצנצים ו-וונטיל על גרף הפרה העגולה, שונא את הנושא הזה.

השיעור נגמר.
ההפסקה החלה.
ואז התחיל הבלאגן.

כי המצב שלי החמיר, וכבר לא זוכר למה או מה לעזעזל רציתי.