Perfect To Me

17

-נקודת מבט מאיה-

"צהריים טובים מאיה, אני שמח מאוד לראות אותך." חייך אליי יותם.

ישבתי בפארק ציבורי בעיר, על הדשא הלח בישיבה מזרחית. גופי מכוסה בשכבות רבות של בגדים וכובע גרב שחור נח על ראשי. רק שלא היה לי קר בכלל, אומנם הרוח נשבה והעיפה את קצוות שערי אבל טיפות קטנות של זיעה הופיעו על פניי.

ישבתי בידיים משולבות בחיקי מול יותם שנראה ההפך המוחלט מאביו.

עם דביר תמיד ישבתי בביתו במשרד הקר מידי שלו ועם יותם אני עכשיו באמצע פארק, באמצע חודש פברואר הקפוא.

דביר תמיד הקפיד על לבוש מסודר, תמיד לבש חליפה ועכשיו שחושבים על זה אף פעם לא ראיתי אותו לובש משהו אחר.
יותם לבוש בג'ינס זרוק עם קרעים וקפוצ'ון. שערו בגוון הדבש היה טיפה מבולגן בגלל הרוח וזיפים קטנים איתרו את לסתו המרובעת.

רוב הדרך לפארק הבטתי אל השמיים והתפללתי שלא יתחיל לרדת גם בשעה הקרובה. השמיים היו מלאים בעננים והגעתי ברגל בגלל שהפארק קרוב יחסית לביתי.

כשחשבתי שיותם ירצה לשנות אווירה לא עלה בדעתי שנישב באמצע פארק שריק מאדם, כי מי לעזאזל הנורמלי שיבוא לפארק באמצע החורף?

אני לא יכולה לומר שזה רעיון נורא, זה דווקא די נחמד ובאמת נחשב לשינוי אווירה. אחד הפסילות שלי נגד השיחות היו המקום. כל פעם מחדש רצו אותן תמונות בראשי שלי יושבת בספה החומה מול הכורסה הכתומה ומנסה להתרכז בדביר כשמבטי כל שניה וחצי נודד לשעון שתלוי מאחוריו.
הגעתי למסקנה שלא רציתי את זה שוב וידעתי שאני לא אוכל להתמודד עם זה שוב.

במפתיע ליותם אפילו לא היה את התיק האישי שלי או מחברת כלשהיא. דביר תמיד נהג לכתוב כל מיני יציאות שלי המחברת שהייתה מונחת לידו.

ההבדלים בניהם היו ברורים מאוד, יותם היה יותר חדשני וניסה כל מיני דברים חדשים לעומת אביו שתמיד דבק באותו מסלול משעמם. אולי זה מה שהייתי צריכה בסך הכול.

התחלה חדשה.

"היי," חייכתי חזרה.

"תראי אני יודע שזה חדש לך ובטח חשבת למה אני רוצה שניפגש דווקא פה." אמר יותם והנהנתי לחיוב. "יש לך אולי רעיונות?" שאל.

"אני יודעת שזה אמור להיות שינוי אווירה, אבל אולי בגלל שאתה חשבת שפה אני ארגיש יותר בנוח?" הטיתי את ראשי בשאלה.

"מה זאת אומרת שתרגישי יותר בנוח?" הוא נשען לאחור על ידיו וחיוך קטנטן התפרס על פניו.

"אמ... אולי בגלל שהרגשתי חנוקה במשרד." השבתי וכמעט ולא ידעתי מה לענות.

"וככה הרגשת באמת?" הוא הרים גבה בספק.

"כן." עניתי בביטחון.