אז אני מרגישה רגשות והחלטתי שהדרך היחידה שלי לא להתפוצץ מהם זה לכתוב ספר ולפרסם באתר מת.
תהנו?
כןןןןןן השתמשתי בכריכה מוכנה אבל אין לי כוח לבקש ממישהו להכין לי
מה כבר היה יכול למשוך אותו אליי כשראה אותי בפעם הראשונה?
אמנם העוגן שאני מרגישה ניזון מתוך הקנאה שלי וגורר אותי עמוק לתוך המצולות של כעס, עצב וכאב.
אולי הוא אהב את מה שלבשתי, או איך שחייכתי, או את העובדה שהייתי נותנת לו להתחמק עם בערך הכל.
אני לא ארשה לעצמי לבכות, אני לא ארשה לעצמי לבקש עזרה, אני לא ארשה לעצמי להודות שכואב, אני לא ארשה לעצמי להיראות חלשה.
כי כשידיו נשארו על מותניי אחרי שחיבק אותי, וכשהסיגריה נשארה בין אצבעותיו בזמן שהתעסק עם דברים אחרים וכשהרעיון שלו בראשי הסתכל עליי ולחש לי דברים מתוקים, הרגשתי שאני לא יכולה לתת לו להתחמק מהאחיזה שהחזיק אותי בה.
אך כששמעתי את החדשות, כל המסכות שהודבקו על פניי החלו להמס, וכל מה שנשאר הייתה הבדידות שעקבה אחריי כמו צל לכל מקום שרק העזתי ללכת.
ובסופו של כל מבט, כל שיחה וכל יום, הייתי מרגישה עצבות שבאה עם החיוך שהרשתי לעצמי לחייך בשבילו.
וכשאני מסתכלת עליהן אני מרגישה קנאה, וכשאני חושבת עליה אני מרגישה בגידה.
וכששכבתי ודמעתי, לא יכולתי להפסיק לתהות מתי התחושה המרירה שיכלתי לטעום בגופי תהפוך לחורים בשיניים?
כי רק ניסיתי להפוך את עצמי לקישוט שאוכל לשים לו בחדר, אבל חדרו היה מבולגן ועמוס,
ולא הצלחתי לפסל את עצמי בצורה שהתאימה לו.
מתי החליט שהיה לו מספיק, והחל לעטוף אותי בזרועותיו ולהרים אותי לגובה שלו רק כדי להפיל אותי מאותו הוריקן שתירץ כחיבה לתוך ים סוער מלא בכרישים?
מה כבר היה יכול למשוך אותו אליי כשראה אותי בפעם הראשונה? אני אשמח אם הוא היה אומר לי, שאוכל לדעת לבאים.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
האחד הזה קצת מבלבל אבל ככה המוח שלי עובד אז תתמודדו
אני פשוט הולכת לפרסם את כל מה שכתבתי עכשיו כי למה אני מחכה בדיוק
