Maybe I AM insane....

אני צריכה נעלי ספורט חדשות

האוויר מחבק את פניי והאדמה מלכלכת את רגליי היחפות.
אני נמצאת לבד מול אצטדיון מלא באנשים, הם מריעים ומעודדים אותי להמשיך,
האדרנלין זורם בעורקי וליבי דופק בחוזקה,
הנוף עובר מסביבי מהר מדיי משאוכל לשים לב אליו וקו הסיום מתגלה לי באופק,
אך ברגע שאני מתקרבת אליו יותר מדי, הקהל קם מהמושבים וגורר אותי אחורה לקו ההתחלה.

אני צועקת ובוכה, דופקת באדמה עד שידיי מדממות,
הקהל עומד מסביבי וצופה, אין הבעה בפניהם, וההרגשה שחזו את התגובה שלי מתחזקת בליבי.
אין לי ברירה אלא לקום ולהמשיך,
אך הפעם הקהל רודף ודוחף אותי לכיוון הסיום, מחכה לגרור אותי בחזרה ברגע שיראה שאני עומדת לנצח.

וכשהשמש נעלמה והאור היחיד שמראה לי את הדרך הגיע מהכוכבים,
הקהל החליט שמספיק והגיע הזמן ללכת.
ואפילו שנשארתי לבדי, עדיין המשכתי לרוץ לעבר קו הסיום, אך נראה שהוא החליט לעזוב עם הקהל הביתה.