מיה הלכה הלוך חזור בביתן פוסידון בחוסר סבלנות עד שסאף חזרה. אפילו לא לקח לה כל כך הרבה זמן, אבל מיה פחדה, היא לא ידעה מה היא צריכה לעשות...
דפיקה נשמעה על הדלת "פתוח" היא אמרה וסימנה לסאף להתיישב על המיטה שלה לאחר שהיא נכנסה. "מה שלומו?" היא שאלה, עצם המחשבה על לתקשר שוב עם אח שלה... זה היה מדהים בעיניה. "הוא בסדר, הוא עם אמא שלכם." מיה התקשתה לעצור את הדמעות שאיימו לזלוג מעינייה "יופי." היא מלמלה בקול חנוק.
"הוא נראה כמו אדם טוב מיה... אני מצטערת שלא היה לכם יותר זמן ביחד."
"זה לא באחריותך, אין לך מה להצטער. אני רק צריכה לדעת מה הוא אמר... ואז אני אוכל לסיים את כל זה."
"כן, בנוגע לזה..." סאף נאנחה "הוא אמר שהוא לא יכול לתת לך את הפיתרון. זה המסע שלך ואת צריכה לעבור אותו בעצמך. הוא גם אמר לי למסור לך שהוא ואמא שלכם תמיד יהיו איתך, ושהם מחכים לך, והתקווה שלהם היא שהם ימשיכו לחכות עוד הרבה מאוד זמן."
"תודה לך." מיה אמרה, קולה עדיין רעד, אולי אפילו יותר. "זה הכל?" סאף הנידה לשלילה והסיתה את שיערה הכחול מעינייה "הוא אמר לך לסמוך על הלהקה שלך... אני לא ממש בטוחה מה זה אומר..." מיה חייכה "אני יודעת. תודה רבה סאף, את לא מבינה כמה אני חייבת לך כרגע, אבל אני צריכה ללכת."
***
"אתם אולי תרצו לשבת..." מיה אמרה, מבטה על אנבת'. פרסי, וויל, ניקו ואנבת' ישבו מולה בביתן המרכזי, כירון הצטרף אליהם בכיסא הגלגלים שלו, רק אחרי שכולם ישבו היא התיישבה.
"כשהייתי...אתם יודעים... שמעתי קולות מדברים. בהתחלה לא הצלחתי לזהות אותם, לא הצלחתי להבין מה הם אומרים, אבל אחרי ששמעתי את הנבואה..."
"את יודעת מי אלו?" וויל קטע אותה "כן אני יודעת. פחדתי לומר, לא רציתי לזה יפצל את המחנה..." היא הביטה בעיניו של אחיה "אני יודעת שהמלחמה הזו כמעט עלתה לכם בהכל, אבל בבקשה תבינו למה לא סיפרתי."
"זה בסדר, כל עוד את מספרת לנו עכשיו לפני שזה מאוחר מדי." אנבת' אמרה "אמרת שפחדת שזה יפצל את המחנה, למה?"
"כי אנחנו עומדים מול שני אלים." ניקו היה זה שדיבר "אני לא יודע מעבר לזה היא לא סיפרה לי יותר." הוא הוסיף במהירות לאחר מבט מאוד מבלבל מבעלו.
"מי הם?" אנבת' היתה זו שדיברה, שוב, ומיה התכווצה טיפה לפני אמרה "ארס ואתנה."
YOU ARE READING
ילדת שלום 3: ילדי מוות
Fanfictionהמלחמה מעולם לא היתה יותר מחוכמת, ועכשיו הגיע הזמן לקרב
