"אנדריי היא לא בסדר. היא לא דואגת לעצמה, היא מסתכנת יותר מדי, אני מפחדת....אני מפחדת שהיא תעשה משהו שהיא תתחרט עליו אחר כך" קולה של אור היה שקט, היא פחדה לדבר בקול, היא פחדה שמישהו ישמע אותה, שמישהו יפרש את מה שהיא אומרת בצורה לא נכונה. הם ישבו ממש בכניסה ליער, נשענו על עצים אחד מול השני.
"אור מיה חכמה, היא יודעת לדאוג לעצמה. אני גם דואג לה, את יודעת כמה אני דואג לה, אבל אם היא רוצה שקט, אם היא רוצה להתחמק מכולם, לפחות בינתיים אנחנו צריכים לתת לה את החופש הזה. את יודעת כמה היא עברה, את יודעת כמה קשה לה. אני בטוח מספיק בזה שהיא תהיה בסדר בשביל לא לעקוב אחריה לכל מקום ולדאוג שהיא לא נופלת. היא לא ילדה, ואם משהו יהיה באמת מסוכן לה היא לא תעשה אותו." בעיניו של אנדריי היה עצב, אבל קולו היה בטוח. אור חשבה שזה מה שיקרה אם היא תלך לדבר איתו, שהוא יסגיר את מה שהוא באמת חושב בעיניו אבל יגיד משהו אחרי לגמרי. היא הכירה את אחיה כל כך טוב שזה לא הפתיע אותה.
"אנדריי אתה הריי יודע שאתה תאשים את עצמך אם יקרה לה משהו, כי אתה לא עשית כלום. רק תיזהר, ותדאג שגם היא תיזהר. לראות אותה ככה זה משהו אחד, קשה, אבל זה לא יהיה מבחינתי כמו לראות אותך במצב הזה." אור קמה, כל המצב הזה היה יותר מדי. היה לה מספיק קשה עם הכל, עם המלחמה שבברור מתקרבת. לא היה לה את הכוח להתווכח עכשיו עם אנדריי, אז היא הלכה.
***
היא מצאה את קורל בזירה. הפציעות שלה החלימו לגמרי והיא היתה במצב הכי טוב שאור ראתה אותה כבר הרבה זמן.
"היי" אמרה אור בשקט, קורל הסתובבה והלכה אליה, מנשקת אותה קלות ומתיישבת לידה "איך את?" היא שאלה.
אור נאנחה, לא בטוחה איך לענות על השאלה הזו. הכל היה יותר מדי, זז מהר מדי, מפחיד מדי. היא רק משכה בכתפיה "בא לך לעשות משהו? לצאת מפה? לנסוע לניו יורק, לעשות משהו ביחד, רק שתינו, בלי חצויים ומפלצות ברקע?"
קורל חייכה אליה "אני אשמח לעשות משהו כזה, אבל איך נגיע לניו יורק?"
אור חייכה "את זה תשאירי לי."
YOU ARE READING
ילדת שלום 3: ילדי מוות
Fanfictionהמלחמה מעולם לא היתה יותר מחוכמת, ועכשיו הגיע הזמן לקרב
