"אבא" אור רצה אל ניקו וחיבקה אותו, הוא פרע את שערה בחיבה והיא קפצה את שפתיה "אני כבר לא ילדה קטנה." היא אמרה בזעף קל אבל ניקו רק חייך אליה. במוחה של אור עברה המחשבה שאם זה היה וויל הוא כנראה היה אומר משפט נדוש כמו 'את תמיד תהיי הילדה הקטנה שלי.'
זה לא אמר משהו רע מבחינתה, היא אהבה את האבות שלה במידה שווה, היא פשוט ידעה שהם מאוד שונים אחד מהשני.
היא ידעה שרוב הסיכויים שניקו לא יסכים למה שהיא התכוונה לבקש ממנו, לא הסכימו לה ללכת לבית הספר השנה בגלל המלחמה הקרבה, אנדריי בכל מקרה לא רצה ללכת כי זה אומר לעזוב את מיה כשהיא היתה מעולפת, וקורל למדה בבית ככה שלאור זה לא היה אכפת, אבל הבעיה היתה שהאבות שלה לא רצו שהיא תצא מהמחנה בלעדיהם, ועם כל הבלגן שהיה בחודשים האחרונים אף אחד לא היה מופתע מההתאספות הגדולה של החצויים הבוגרים במחנה.
זה כבר לא היו רק פרסי ואנבת' שנשארו פה לתקופות ארוכות, האבות שלה היו פה כל הזמן כי משום מה היו יותר התקפות של מפלצות על חצויים שאפילו לא ידעו שהם חצויים, וגם בתוך המחנה התקופה האחרונה היתה טעונה.
אור הפסיקה לספור את הפעמים שדודה ריינה* הגיעה למחנה עם החברים של אח של מיה שקורל הכירה, רוי ואמילי, וגם עם הציידות שהיו פה לא מעט.
"על מה את חושבת?" ניקו שאל והיא התרחקה צעד אחורה "אבא, אתה יכול לקחת אותי ואת קורל לניו יורק? אנחנו רוצות להיות קצת לבד."
ניקו נאנח "אור את יודעת שאנחנו לא רוצים שתצאי מהמחנה.."
"אבא בבקשה, זה רק כמה שעות, אתה נמצא בחיוג המהיר שלי ואם יקרה משהו אני אתקשר, בבקשה!!!"
"תני לי לדבר על זה עם וויל, אוקיי?" היא חייכה חיוך מרוצה "תודה אבא." היא חיבקה אותו שוב ורצה חזרה לזירה.
*הערת הכותבת - עשה לי טוב על הלב לכתוב את זה
YOU ARE READING
ילדת שלום 3: ילדי מוות
Fanfictionהמלחמה מעולם לא היתה יותר מחוכמת, ועכשיו הגיע הזמן לקרב
