היום הגדול הגיע.
הוא לא באמת היה גדול אבל אנריקה אהבה את המפגש בין שתי המחנות כל פעם מחדש.
כבר 15 שנים היא כל חצי שנה נפגשת עם מחנה החצויים וחבריה היוונים וחבריה שם הוריה, הייזל ופרנק הפריאטורים. זאת אחריות כבדה להיות בת של מנהיגים וגם השפל גדול בכך שאין לך שום כוחות ואינך חצויה, זה לא שאנריקה לא אהבה את הוריה אבל היא רצתה שאפולו יהיה אביה כדי יהיו לה כחות ריפוי כדי שהיא תוכל לעזור ולא סתם להיות סופרמן ללא שרירים כמו שהיא עכשיו.
"את מתרגשת?" שאלה הייזל, הם ישבו במיניבוס עם עוד כמה חצויים שנסעו איתם גם למחנה החצויים
"עד כמה אפשר כבר להתרגש אמא" נאנחתי בחיוך "אבל אני מחכה לפגוש את כולם" הודתי, עיניי הזהובות מביטות על הים
"אנחנו קרובים" אמר פרנק מתלהב, גלגלתי עת עיניי. אמא אמרה שאבא שלי היה תמיד ילדותי וחמוד, לפעמים זה מציק ולפעמים זה מצחיק אבל אני אוהבת אותו. המשכנו לנסוע עד שהמיניבוס עצר ליד גבעה ירוקה עם עץ בודד אחד, ממבט של בני אדם נורמלים המקום הזה נראה שממה לא מעניינת, לא מבחינת חצויים. עלינו בגבעה שתמיד גורמת לכמה חצויים להתנשף אבל לא לי, כי אני כבר עיליתי בגבעה הזאת הרבה פעמים והתחרתי בחצויים אחרים-מי עולה הכי מהר למעלה-.
"שלום לכם" אמר כירון,הקנטאור המנומס בעולם, בזקנו היו מעט שערות לבנות למרות שהסוס הלא צעיר שלנו בן יותר מאלף שנה- הוא היה לבוש בז'קט חום מעור ישן כמו כל פעם שאנחנו נפגים איתו בחורף.
"שלום כירון" אמר אבי ולחץ את ידו בחמימות ואחר כך כירון לחץ את יד אימי והושיט לי יד
"אה" אמרתי במבוכה ולחצתי את ידו בזהירות "שלום כירון" לא תמיד הרגשתי בנוח לידו אבל כירון הוא מאוד נחמד
"רוצי לחברייך הם מתגעגעים" אמר כירון "לא נכריח אותך להישאר עם המבוגרים המשעוממים" הוא חייך, מלמלתי דבר נבוך בתגובה ורצתי למחנה החצויים שערי השחור הארוך החלק עף ברוח, התגעגעתי למקום הזה.
"אני!" קרא חברי הטוב סמי ואלדז שערו החום מתולתל קופצני מאי פעם ועיניו השחורות חמות צוחקות
"סמי! השתזפת לאחרונה" צחקקתי בוחנת את עורו המקסיקני
"חתיך במשרה מעלה" הוא קרץ "התעכבתם קצת לא? ההורים שלי הגיעו ממזמן ואמא שלי רוצה להמשיך את השיחה המשעממת שלה עם אמא שלך מפעם קודמת" הוא גלגל עניים, משכתי בכתפיי
"התחדש משהו לאחרונה? חניכים חדשים? משהו חדש?" שאלתי בעודנו מהלכים בין הביתנים ואני סוקרת את המראה המפליא והיפה
"בת חדשה לאלה ניקס, בן חדש להפייסטוס" הוא אמר את המילה הפייסטוס קצת ברוגז
"ובן כמה הוא?" שאלתי
"שלוש עשרה" הוא אמר בחמיצות בפוזה ל הקאה" סבא שלי חסר גבולות" הוא רטן ופחם קטן חצי בוער ירד מהשמיים קרוב לסמי "בסדר בסדר סבא" הוא גלגל עיניים
"אני לפעמים תוהה אם התמזל מזלנו שאנחנו לא בני אלים" אמרתי בקול תוהה לעצמי, רגליי מובילות אותי לזירת האימונים, אני אוהבת לצפות בחצויים מתאמנים
"התמזל מזלנו" אמר סמי "תחשבי על זה שאבא או אמא שלך לא בקשר איתך.." הוא אמר בדיכדוך "מסכנים החצויים"
"אוי סתמו-אתם מקנאים" אמר קולה של חברתי הטובה ג'סי "לי יש כוחות ואתם מקנאים אז זה למה אתם אומרים את זה" היא חייכה וחיבקה אותי
"אוי סתמי את" רטן סמי באנחה שהיא בילגנה את שערי ואני בחזרה בילגנתי את שערה הירוק כהה הגלי באורך הכתפיים שלה "אוי נו תפסיקו אם זה" סמי נאנח שוב אבל אני וג'סי בילגנו לו את השיער גם "אההה הג'ל" הוא צווח וסידר את שערו בחזרה "לפעמים אני תוהה אם אתם בנים" הוא גלגל עיניים
"יש לי סוד" אמרה ג'סי "אני באמת בן" פיו של סמי נפער וג'סי התחילה לצחוק "עבדתי עלייך, איזה פתי אתה" צחקקתי גם
"את מפגרת בת דיונון משוגע" אמר סמי בגלגול עיינים
"קוראים לו דיונסוס דפוק" היא אמרה בחמיצות וגיחכה "רוצים להתאמן?"
"אוו כן יש לי תכניקות חדשות!" התלהבתי "אתה בא סמי או שהבלורית המסכנה שלך לא יכולה להפסיד?"
"אני מפחד שהבלורית שאין לך תפסיד" הוא גיחך ושלף את חרבו הקצרה,ג'סי שלפה פיגיון קצר והחזיקה אותו בין שינה. לג'סי יש כוחות מיוחדים עם צמחים והיא התכוונה להשתמש בידייה בעיקר. אני שלפתי חרב פרשים, חיכוי של אימי רק במקום שהיא עשויה מזהב היא עשויה מכסף-חדה לא פחות מכל חרב ממוצעת
"הא-יא!" קראה ג'סי והתחיל הקרבון הקטן שלנו
זאת טעימה לאיך שהפרקים יהיו רק יותר ארוכים
תהנו
YOU ARE READING
אנריקה ז'אנג-לבסק
Fanfictionאנריקה היא הבת של הפריאטורים הייזל לבסק ופרנק ז'אנג יש עליה אחריות גדולה, והשפלה גדולה בכך שהיא לא חצויה ואין לה שום כוחות ואז, יום אחד שתי המחנות נפגשים וקורה משהו אחריות כבדה נופלת על אנריקה ועל חבריה האם יצלחיו להציל את שתי המחנות? פאנפיק על פרסי...
