אנריקה ג'סי וסמי לא שמו לב לשמש השוקעת ולחושך המתחיל להתפשט בשמיים עד ששמעו את הצפירה הקוראת לארוחת ערב
"וואי" קראה אנריקה ונגיבה זעה ממצחה "זה היה מתיש" היא חייכה
"לך היה מתיש" אמר סמי וחייך חיוך מתנשא מנסה לא להתנשף בקול
"שקרן" אמרו שתי הבנות ביחד וחייכו אחת לשנייה
"אני חושבת שאני אתקלח לפני שאני אלך לאכול" אמרה אנריקה "אני לא חושבת שהולכם יראו אותי ככה"
"הולם?" סמי קימט את מצחו בבלבול-ואז נזכר שהיא בת הפריאטורים וצריכה להראות מכובדת "אה.טוב אני זז" הוא אמר "ניפגש" הוא קרץ לג'סי והיא הסמיקה מעט
"מה קרה שלא הייתי כאן?" אנריקה שאלה בחיוך ערמומי
"כלום" קבעה ג'סי "בואי להתקלח אצלי בביתן דיונסוס.אני לא רוצה לאחר" ושתיהן הלכו הליכה מהירה, בעיקר אנריקה כי היא לא רצתה לאחר. הן התקלחו זריז, ג'סי שמה ג'ינס שעברו שתיפה לבנה. הם היו משופשפים קלות, היא זרקה על עצמה את החולצה הכתומה הסמרטוטית עם סמל מחנה החצויים שיש לכולם. נעלי צבא שחורות בעל סוליה עבה היו נעולות לרגליה. לעומתה- אנריקה לבשה חולצת מחנה יופיטר סגולה מגוהצת ובעלת מראה חדש ומעליה שריון מתכת זהוב בעל 2 דרגות ציון עליו. הג'ינס שלה גם הם היו חדשים בצבע כחול כהה אחיד ונעלים שחורות בעלות סוליה דוקרנית כמו שיש לכל מחנה יופיטר.
"תכלי לעזור לי עם הגלימה?" אני (אנריקה) שאלה במבוכה את ג'סי
"בשמחה" היא אמרה והסתירה חיוך צוחק ושמה עליה את הגלימה השחורה הדקה שאנריקה לא אהבה כל כך. היא סגרה את הכפתור בצווארון לרקע היללות הדקות שנשמעו בחוץ של זאבים, הן נחשו שהציידות הגיעו עם להקת הזאבות הלבנות שלהן- תאליה ריינה ועוד בנות מגוייסות חדשות וישנות שהן הכירו.
"האמזונות יגיעו הפעם לדעתך?" אנריקה תוך כדי שהעבירה את המברשת בשערה שוב ושוב בשיערה השחור הגלי
"פעם שעברה הן לא הגיעו... אני מנחשת שהן לא יפספסו את המפגש ויבואו" ג'סי אמרה בעוד היא מורחת אודם בהיר על שפתיה
"ממתי את שמה אודם?" שאלה אני בבלבול כשבאה לצאת מהדלת ושיערה מדיף ריח קוקוס חזק
"משבוע שעבר" היא ענתה לה סוגרת את האודם ומחביא אותו מתחת לכרית במיטה שלה, היא הביטה במראה שוב בודקת שהאודם לא יצא מתחום השפתיים, אנריקה הרימה גבה
"ולמה את משתמשת בשמפו אחר?" שאלה אותה ג'סי חזרה
"אמא שלי קנתה לי אותו-עברה חצי שנה מאז שנפגשנו. ברור שאני אחליף שמפו" צחקה אנריקה
"שקרנית" גיחכה ג'סי "יאללה בואי לאכול"
הן יצאו שתיהן לעבר כיוון רחבת האוכל שיייתה מלאה באנשים חצויים נימפות ציידות אמזונות וקנטאור אחד- שדיבר וכל שאר הקהל שתק. הן נבהלו ושמו לב שהן מאחרות ועלו מהר במדרגות לעבר חדר האוכל, הן התפרצו לשם בידיוק כשקולו של כירן קרא
"מישהו ראה את אנריקה?"\
צחקוקים נשמעו בקהל שראו אותה נכנסת, אנריקה התביישה בעצמה-לא בגלל הצחקוקים אלה בגלל המבטא המאוכזב מעט של אמה-הייזל. היא הלכה במהירות לכיוון הוריה שישבו בשולחן עם עוד כמה קונטריונים. היא ישרה את גבה בעודה צעודת במלכותיות מתנשאת מונעת כל הבעה לעלות לפניה- לאחרים היא נראתה סנובית אבל מי שהכיר אותה יע שהיא כלל וכלל לא כזאת. היא הגיעה לשולחן והתיישבה ליד הייזל
"פעם הבאה תגיעי בבקשה חמש דקות לפני הזמן בבקשה אנריקה חמודה" היא לחשה לה חיבקה אותה חיבוק קטן "לאחר זה לא מנומס"
כירון המשיך לדבר אך אנריקה לא הקשיבה, היא הייתה מאוכזבת בעצמה על שהיא אף פעם לא מספיק טובהלהוריה. היא לא כעסה על הוריה כמובן- היא כעסה מעט עליהם אבל הבינה שבתור בת של פיראטורים היא צריכה ליהיות מכובדת ומרשימה.אבל היא לא הרגישה כזאת בכלל
".... אנו שמחים על בואם של הציידות והאמזונות" קולו של כירון קטע את מחשבותיה,מחיאות כפיים נשמעו. היא מהרה גם היא למחוא כפיים "ואנו גם שמחים על בואם של מחנה יופיטר ובראשם הייזל ופרנק וביתם-" הוא קטע את דיבורו באמצע והביט עליה בהלם ופער את פיו בתדהמה. במהרה כל מי שהיה ברחבת האוכל הביט בה גם וגם הם נראו המומים. הייזל התחילה לבכות ופנרק נראה שעוד רגע ייתעלף
"מ-מה-מה קרה?" היא שאלה מודאגת ומפוחדת מעט.
מה שהיא לא ידעה שמעל ראשה הופיעה סמל זוהר צהוב.
סמל של שמש.
סמל של האל אפולו.
אל השמש והמוזיקה.
וזה אומר שהיא ביתו של אפולו
ולא של-
פרנק ז'אנג
YOU ARE READING
אנריקה ז'אנג-לבסק
Fanfictionאנריקה היא הבת של הפריאטורים הייזל לבסק ופרנק ז'אנג יש עליה אחריות גדולה, והשפלה גדולה בכך שהיא לא חצויה ואין לה שום כוחות ואז, יום אחד שתי המחנות נפגשים וקורה משהו אחריות כבדה נופלת על אנריקה ועל חבריה האם יצלחיו להציל את שתי המחנות? פאנפיק על פרסי...
