על הכוונת

פרק 5

נ.מ- רותם

י''...נקווה לטוב'' שמעתי את המשפט הזה כבר יותר מידי פעמים ביומיים האחרונים, ואם אני ישמע את זה עוד פעם אחת אני נשבעת, אני פשוט  ירביץ למישהו. הרגשתי כל כך חנוקה בעקבות כל הביקורים של המשפחה  שכל הזמן הקיפו את המיטה של אמא, וניסו לנחם אותי ואת אבא ללא הצלחה.  נמאס לי כבר לראות את כל הרופאים שיצאו ונכנסו מהחדר ורק מלמלו דברים חסרי משמעות בנוגע למה שעלול לקרות. ואחרי הניתוח השני התחלתי להפנים שייקח זמן עד שהיא תחזור לעצמה אם בכלל... י

ואחרי לילה בבית החולים, הדבר היחיד שיכל לעודד אותי אחרי ההתקף של אמא, הוא שיחה עם דין- היחיד שהצליח להבין אותי ולהכיל אותי- מה שלא התאפשר, בגלל שהטלפון שלי נשאר בבית בגלל הלחץ עד שהאמבולנס יגיע פשוט השארתי אותו שם. פתאום כל כך הצטערתי שראיתי הודעה ממנו לפני הכל, אבל לא היה לי כוח אז פשוט התעלמתי 'אני יראה את זה כבר אחר כך' חשבתי אבל עכשיו אני כאן בלי דרך לתקשר איתו.י

נ.מ- דין

התעוררתי בתוך מכונית כשהכל מסביבי חשוך, לקח לי כמה שניות להיזכר מה קרה בשניות האחרונות לפני שהתעלפתי או שהרדימו אותי. כל זה כבר לא משנה, מה שמשנה זה שעכשיו אני תקוע ב... בעצם אין לי מושג איפה אני, עם ידיים קשורות ועיניים מכוסות בלי יכולת לדבר. התחלתי לזוז בתקווה להצליח להוריד את החבל שקשר את ידי, אבל זה היה חסר סיכוי מראש זה היה קשור חזק מידי, ניסיתי להשמיע קולות  בתקווה שיורידו לי את מה שחסם את הפה שלי, אבל כל מה שקיבלתי היה סתירה שהחזירה אותי לישון.י

כבר לא הייתי במכונית, עכשיו כבר הייתי באולם גדול קשור לכיסא יחיד בתוך מה שנראה מחסן נטוש, למזלי כבר לא הייתי עם כיסוי העניים ולא עם מחסום הפה נזכרתי בסצנה מסרט שראיתי לא מזמן, אבל חזרתי ישר למציאות כשגבר בחליפה שחורה נכנס לאולם ''תראו תראו מי התעורר פתאום'' הוא אמר וחייך חיוך מריר ניסיתי לחשוב מה עדיף, אולי לשאול מה הם רוצים ממני או לנסות לא לשתף פעולה החלטתי לנסות למרוד ''נוו אז איך עברה הדרך?'' הוא גיחך למראה המבט שנעצתי בו ''משחק אותה ילד רע? מתמרד?'' הוא שאל אחרי שלא הגבתי וצחק שוב באותו קול מריר. ''מה אתה רוצים ממני?'' שאלתי בקול שקט ומיד אחרי ששאלתי התחרטתי על כך ''זה לא משנה כרגע'' הוא אמר בסתמיות כאילו זה לא משהו שהיה קשור אלי ''ברור שזה משנה!'' התחלתי להתעצבן ''מה אתה רוצה ממני?'' חזרתי על אותה שאלה בתקווה שהפעם הוא באמת יענה על השאלה שלי. ואז הוא פשוט קם והלך לדלת צדדית. יואוו איך אני מתגעגע לרותם, תכלס מה זאת היתה ההודעה הזאת שלה "להיפגש בחורשה" אולי חטפו גם אותה, חשבתי בהיסטריה. איפה הפלאפון שלי? אולי הם שכחו לקחת לי אותו. אחרי מאמצים רבים הצלחתי להגיע לכיס שלי. והוא באמת היה שם, אך למרות כל המאמצים הנוספים שלי, לא הצלחתי לקחת אותו. למרות שמראש לא היה לזה סיכוי זה תסכל אותי, כי זה די היה הדבר היחיד שהיה יכול לעזור לי ניסיתי לחשוב אם אבא שלי שם לב בכלל להיעלמות שלי, למרות שהוא יכל לחשוב שנעלמתי בגלל השיחה האחרונה שלנו ואיך שחשבתי על אותה שיחה, ישר עלה בי הכעס עליו מחדש. לא הצלחתי להחליט אם אני כועס עליו באותו רגע או רק מקווה שסוף סוף ישים לב אלי.י