ג'וני בלע פיהוק, קורא בקושי לאור הנר המרצד, שמנצנץ בקצה שדה ראייתו.
העובדה שעיניו נעצמות מעצמן או השעה המאוחרת לא עצרו אותו מלהמשיך לקרוא את הספר עבה הכרס.
הוא מצא את עצמו ממלמל בתגובה לספר, על התיאוריות הממוצאות שבו ועל חוסר ההיגיון שבהן.
הוא החליק את סימניית העור אל תוך הספר וסגר אותו בחבטה עמומה.
עוד ספר חסר פואנטה.
נראה שככל שהוא קורא יותר ספרים הם נהיים יותר ויותר חסרי כל פשר.
אבל זה לא יימנע ממנו למצוא את הספר היחיד שמחזיק בתוכו אמת.
הוא הניח את הספר על השידה המבולגנת, מפיל כמה חפצים לא מזוההים בעלטה, וקם על רגליו.
הפיהוק לא איחר להגיע ואיתו כאבי המפרקים.
ג'וני מצא את עצמו מחייך לנוכח האירוניה.
אימו נהגה להזכיר לו שהוא צעיר וכל חייו לפניו, אך ג'וני החליט להקדיש את חייו למחקר, וזה מה שיעשה.
גם אם זה יעלה לו במחיר כאב מפרקים.
הנר נכבה, ממהר את ג'וני למיטה.
ג'וני גישש את דרכו בחשכה, ראשו עדיין בתוך הספר, והשטויות שכתובות בו.
נו באמת, לא הגיוני שיש שם דרקון או כל יצור מעופף קסום אחר, בגלל שאחרת כל הקורבנות היו מתים, ולא חוזרים ממלמלים את המילה "שטן". האפשרות היחידה שג'וני חושב שיכולה להיות האמת- אם הולכים בכיוון היצורים הקסומים- זה שיש שם איזה סוג של שטן שמגן על הטירה ושוטף לאנשים שבאים את המוח.
ג'וני הגיע אל מיטתו, אבל טעה במיקומה בכמה סנטימטרים בודדים.
הוא נפל בחוסר שיווי משקל ותפס בדבר הכי קרוב אליו כדי להתייצב.
לרוע מזלו זו הייתה השמיכה שלו, והיא לא ממש עזרה לשיווי משקלו.
לאחר שהצליח למצוא את המיטה ולהישען עליה, הוא עלה עליה, הפעם מוודא שהיא איפה שהוא חושב שהיא.
הוא התכסה בשמיכה, נרדם כמעט מיד.
בכמה רגעים לפני שעצם את עיניו הוא גמל בליבו את ההחלטה הקבועה, שמחליט אותה כל יום מחדש.
ליתר דיוק, כל לילה.
אני אמצא אותה. אני אמצא ואציל את הנסיכה. אך בינתיים, יש לי עוד הרבה ללמוד ולהתעמק בנושא.
האור הרך שחדר דרך חלונו של ג'וני, שיכנע אותו לקום, ולא להמשיך לבהות בתקרה.
הוא התיישב, ראשו מסתחרר מעט, מנסה לנער מעליו את שאריות החלום.
הוא העביר יד בשערו החום המדובלל, מנסה לסדר אותו לפחות במעט.
הוא פסע לאיטו אל המטבח, ממצמץ כנגד האור הבוהק.
הוא שמע את קול אימו ממלמלת לעצמה בעודה קוראת את המכתבים.
"בוקר" אמר לה ושיפשף את עיניו, נלחם בשאריות השינה שעוד שלטו בגופו.
"בוקר טוב, ג'וני! שוב הלכת לישון מאוחר?" שאלה, וחזרה להביט במכתבים.
"תמיד" ענה, ודידה אל המחבת, אוכל את שאריות החביתה הקרה.
אימו נאנחה והרימה את מבטה, מצליבה את עיניה אל עיניו, שתיהן בצבע כחול עמוק.
"אתה צריך לצאת, זה לא בריא לך" היא אמרה לו, וכרגיל, הוא ראה בעיניה את העצב, מתחבא מאחורי ריסים עבים.
"היום יש לי את העבודה במזכירות, ואחר כך אני הולך לספרייה" הוא סיים את החביתה ופנה בחזרה לחדרו, מתכוון להחליף את בגדיו לקראת העבודה.
אימו הנהנה, והביטה במכתבים בחזרה, עיניה נכבות מיד.
"אמא." הוא אחז בידה "הפעם אני נותן לך חלק מהכסף." הוא הכריז, בלי לתת לה מקום להתנגדות.
הוא הרימה את עיניה אליו וחייכה חיוך קטן.
"אתה כל כך דומה לאבא שלך" לחשה בגאווה ושלווה.
ג'וני חייך אליה חיוך מלא שיניים ונסג לחדרו.
הוא החליף את בגדיו במהירות ופנה לצאת.
"ג'וני?" שאלה אימו בטון שברירי מעט.
"המ?" שאל והסתובב אליה, ידו מרחפת מעל ידית הדלת.
"שלא יעלו לך רעיונות לראש" איימה עליו, ניצוץ העצב נדלק מחדש בעיניה.
ג'וני הנהן ויצא, שומע את האנחה מאחוריו.
"אני לא יכול להבטיח כלום" מלמל אל הדלת הסגורה ויצא אל דרכו לעבודתו, ראשו חוזר אל מחקרו ואל הנסיכה האבודה.
YOU ARE READING
blank space//hebrew
Romance(כן זה מבוסס על השיר blank space של טיילור סוויפט) אזהרת טריגר. לא יהיו יותר מדי תיאורים אלימים או סוטים, אבל אני מזהירה כדי שמי שרוצה, ידע להתרחק. ממליצה על 14+, אבל אפשר גם פחות מעבר להרים ועמקים, כרמים ושדות, אגמים ונחלים מתנשא ארמון מרוחק ומסתור...
