My Simple Life

פרק 1

הַקְשִׁיבִי לִי
שִׁירִי לִי שִׁיר עַל מִטָּתִי
עַד שֶׁאַשֵּׁן רַק אַל תֵּלְכִי
אֲנִי שֶׁלְּךָ וְאַתְּ שֶׁלִּי
הַקְשִׁיבִי לִי
יָם שֶׁל קוֹצִים בְּנִשְׁמָתִי
בְּכָל מָקוֹם תָּמִיד אִתִּי
אֲנִי שֶׁלָּהֶם וְהֵם שֶׁלִּי

~דניאל סלומון

"בוקר טוב אלי, אני שמח שהצלחת להגיע."
הרמתי את עיני בביישנות והבטתי בחיוכו החביב של האדם שישב מולי. "כן," מלמלתי והורדתי את מבטי חזרה.
"את יודעת למה את כאן?" שאל.
שתקתי.
"בואי נתחיל ממשהו פשוט יותר... את רוצה לספר לי קצת עלייך?"
"אני אלי אביב, לומדת בכיתה יוד-אלף. גרה עם ההורים שלי והכלבה שלנו," הרמתי את ראשי והבטתי בו, ממלמלת באדישות.
"עוד משהו?" הוא דחק בי בעדינות.
לא עניתי, והוא המשיך להביט בי, מחכה לתשובה.
"אני אוהבת לנגן בגיטרה," פלטתי אחרי רבע שעה של שקט, כשראיתי שהוא לא מתכוון להניח לי.
"מה את אוהבת לנגן?" שאל בהתעניינות. היה נראה שבאמת אכפת לו, ושהוא לא עושה את עצמו כמו כל האחרים אליהם הלכתי.
היססתי קצת לפני שעניתי. "בעיקר מוזיקה קלאסית... מנגינות בלי מילים. רק אני והמוזיקה." עצרתי את עצמי מלנשוך את שפתי כשסיימתי לדבר. אני יודעת שזה מנהג לא טוב ומנסה להפסיק עם זה, אבל לפעמים כשאני לחוצה אני לא שולטת בזה. זה עוזר לי להישאר בשליטה.
אני אף פעם לא מדברת על המוזיקה שלי. בדרך כלל בטיפולים האלה הם שואלים כמה שאלות ומיד עוברים לדבר על הנושא. הסיבה. הסיפור בגללו הגעתי אליהם.
"מקום של שלווה," הוא הנהן כשחיוך קל על שפתיו. ראיתי הזדהות בעיניו.
הנהנתי חזרה, כשהדחף לנשוך את שפתי יורד לאט לאט. הוא לא המשיך לדבר, רק הביט בי בשקט, מחכה לראות אם יש עוד משהו שאני רוצה להגיד.
"מקום של בריחה," אמרתי לבסוף את המשפט שאמא שלי תמיד אומרת לי כשאני מסתגרת בחדר ומנגנת לעצמי.
הוא הניד בראשו מעט. "מקום מפלט. מקום לפרוק בו, לשחרר הכל בלי מילים. אבל את לא בורחת, אלי. את מתמודדת."
הורדתי את ראשי שוב, משחקת באצבעותיי בזמן שחשבתי על מה שהוא אמר.

"איך היה הטיפול?" שאלה אותי אימי כשיצאתי מהחדר. היא ישבה על כיסא בחוץ והסתכלה בטלפון, וקמה מיד לעברי כשראתה אותי יוצאת.
"בסדר," אמרתי.
"מה הוא אמר?" היא שאלה שוב.
"לא דיברנו על זה, דיברנו על הגיטרה שלי," אמרתי מהר, יודעת שכדאי לדבר איתה ולגמור עם זה מאשר לשתוק ולגרור אותנו למריבה.
אני ואימי כל הזמן רבות, לא משנה על מה. לפעמים יש לי הרגשה שהיא עושה לי דווקא ואומרת ההפך מרוב שהדעות שלנו שונות.
אבא שלי תמיד צוחק ואומר שכל אחת מאיתנו היא כמו שמש - אי אפשר להכניס שתי שמשות לגלקסיה אחת.
אני חושבת שמאבא שלי ירשתי את האהבה לכוכבים, למרות ששנינו לא מבינים בנושא הזה בכלל.
"אלי? שאלתי אותך משהו," קולה העצבני מעט של אימי הוציא אותי מהרהורי.
"סליחה," אמרתי בשקט.
"שאלתי למה לא דיברתם על הבעיה שלך?"
אה כן. הבעיה שלי. הסיבה בגללה ההורים שלי מסיעים אותי פעם אחר פעם לפסיכולוגים ומטפלים ועובדות סוציאליות ומה לא.
הסיבה העיקרית לריבים ביני לבין אמא שלי.
"כי הוא רצה להכיר אותי לפני שהוא מכריח אותי לדבר על הנושא הכי אישי שלי," קראתי בקול שיצא חזק יותר ממה שהתכוונתי.
פניה של אימי קפאו, וראיתי שהיא עוצרת את עצמה מלהתחיל לריב איתי ליד כל המטופלים והמטפלים שהיו מסביבנו.
"בואי נלך פשוט," נאנחתי. לא היה לי כוח להתעצבן עכשיו. המפגש עם ד"ר מורדן היה טוב כנגד כל הציפיות שלי, ורציתי לחשוב על מה שדיברנו במקום לתרץ לאמא שלי כל מיני דברים.
הנסיעה חזרה הביתה עברה בשתיקה מתוחה, וברגע שהגענו קפצתי החוצה מהאוטו ועליתי למעלה.
אנחנו גרים בבניין של חמש קומות בקומה העליונה. יש לנו בית נחמד - לא מאוד גדול אבל מספיק לשלושה אנשים וכלב.
לשמחתי, האב-בית שיכפל לנו מפתח לגג של הבניין אחרי שאני ואבא שלי ביקשנו ואחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות כשאני עצבנית או עצובה זה לעלות לגג ולהיות עם עצמי או עם הגיטרה.
המרחב, הנוף, הרוח... זה תמיד הצליח להרגיע אותי.
וכמובן בלילה , לשכב על הגג ולהסתכל על הכוכבים יחד עם אבא שלי...
לפעמים אני חושבת שזה פשוט כל מה שאני צריכה בחיים.
"היי מותק, איך היה אצל ד"ר מורדן?" שאל אותי אבא שלי כשנכנסתי לבית, מתנשמת מעט מהריצה במדרגות.
"היה טוב," משכתי בכתפי. "יותר טוב מהמטפלים הקודמים."
"הוא עזר לך?" שאל אותי אבא.
לא יכולתי שלא להשוות את זה לשאלה שאימי שאלה אותי קודם... בעיני אבא שלי זה לא בעיה, זה קושי. וכמו כל דבר בחיים, עם קושי צריך להתמודד. אהבתי את צורת ההסתכלות שלו, זה גרם לי להרגיש פחות מקולקלת.
"עדיין לא הגענו לדבר על זה," עניתי. "הוא בעיקר ניסה להכיר אותי."
"יפה," חייך אבא שלי. הוא הוציא מהמקרר מלפפון ועגבנייה והחל לחתוך סלט.
התיישבתי על הספה, מותשת מהיום הזה, והדלקתי את הטלוויזיה, מחפשת לראות אם יש משהו מעניין.
"הוא הצליח?"
"הממ?" שאלתי, לא מרוכזת בדבריו.
"להכיר אותך. הוא הצליח?"
"אני חושבת שכן," הפנתי את מבטי אליו וכיביתי את הקול בטלוויזיה. "סיפרתי לו על הגיטרה שלי."
אבא שלי חייך חיוך מרוצה ופנה לכבות את הגז, מניח את הסיר החם על השולחן.
קמתי ועזרתי לו לערוך שולחן לארוחה.
אימי נכנסה הביתה בסערה, מדברת בטלפון עם מישהו. היא סיימה לדבר איתו והתיישבה ליד השולחן באנחה. "או, הכנת אורז ועוף," היא חייכה כשפתחה את הסיר וניחוח מגרה עלה ממנו.
"במתכון של סבתא?" שאלתי בהתלהבות. אני לא מכירה עוד אנשים שמכינים אורז ועוף בסיר ולא בתנור, ובמיוחד שלא במתכון הזה, אבל זה היה אחד המאכלים האהובים עלי. אני לא יודעת מי המציא את האוכל הזה, אבל הוא היה גאון.
"במתכון של סבתא," אישר אבי וחייך לעברי.
"אני יכולה לקחת לי צלחת ולעלות לאכול למעלה?" שאלתי.
"אני... טוב," נכנע אבי כשראה את עיני המתחננות. "רק כי הסכמת ללכת לפגישה עם ד"ר מורדן," אמר.
"יש תודה," קפתי עליו בחיבוק ורצתי לחדרי במטרה להוציא משם את הגיטרה.
גוש גדול של פרווה חומה התנפל עלי ברגע שפתחתי את הדלת. צחקתי כשהוא ליקק את פני, והוא מיד רץ לדלת ונבח נביחה קטנה.
"אמא, אל תגידי לי ששוב נעלת את ריין בחדר שלי ולא הוצאת אותו לטיול כל היום," קראתי כשחזרתי לשולחן, מקווה שלא שומעים את הכעס בקולי.
"סליחה חומד, הוא פשוט רץ פה בין הרגליים שלי וחירפן אותי. את יודעת כמה מעצבן הוא יכול להיות."
נאנחתי ונשמתי עמוק, נושכת מעט את שפתיי כדי לא לאבד את זה. "פעם הבאה תגידי לי, הייתי באה לפני הפגישה עם ד"ר מורדן כדי להוציא אותו,"אמרתי בקול רגוע.
"אבל אז היית מאחרת, והכלב שלך פחות חשוב מהפגישה הזא-"
"את לא תחליטי בשבילי מה יותר חשוב, את לא תנעלי את הכלב שלי בחדר ואת *לא* תקראי לו מעצבן," קטעתי אותה בכעס, לא שולטת בעצמי יותר. "תפסיקי להחליט לי על החיים, תפסיקי להתייחס אלי כמו אל ילדה קטנה, ולעזאזל כבר תפסיקי לקרוא לכל הסיפור הזה הבעיה שלי!"
יצאתי מהבית בטריקת דלת לפני שאאבד את זה יותר, קוראת לריין לבוא אחרי.
כנראה שהיום אני כבר לא אעלה לגג עם הגיטרה שלי. נאנחתי. כל כך הייתי צריכה את הרוגע הזה. אמא שלי יודעת לגרום לי להתעצבן יותר מכל אדם אחר, אפילו כשהיא לא מתכוונת לעצבן אותי.
קראתי לריין כשראיתי אותו מתרחק מעט, והוא חזר אלי בקשקוש זנב. הוא היה כלב יחסית גדול מסוג גולדן רטריבר, בעל פרווה בצבע חום דבש, ובעצם הוא היה הפינה הבטוחה שלי בחיים חוץ מהמוזיקה.
ליטפתי את פרוותו בעדינות וטמנתי את ראשי בפרוותו. לפחות עליו אני יכולה לסמוך שלא יעצבן אותי.
נשארו בתנוחה הזאת במשך כמה דקות אז שהצלחתי להעלות חיוך קטן על פני.

--
אז אני עדיין לא יודעת למי אני כותבת את זה, אבל אם את.ה קורא.ת את זה אשמח שתגיב.י ותגיד.י לי מה את.ה חושב.ת!
זה הסיפור הראשון שאני מפרסמת כאן ואשמח לכל ביקורת:)
לילה טוב🌙