My Simple Life

פרק 2

מַשֶּׁהוּ מִמֶּנִּי יֵלֵךְ אִתְּךָ
לְכָל מָקוֹם אֵלָיו תֵּלְכִי
וּכְמוֹ עָנָן כָּבֵד
הוּא יִבְכֶּה אִתְּךָ
גַּם כְּשֶׁאַתְּ כְּבָר תְּחַיְּכִי

~הראל סקעת

לכל אחד יש את הנקודה הזאת בחיים, שהוא מבין עד כמה הוא שווה. או יותר נכון, עד כמה הוא לא שווה.
עד כמה כל הדיבור הזה, שאין דבר כזה מישהו יותר מוצלח כי כולנו מיוחדים, הוא שקר אחד גדול.
עד כמה המחשבה שאנחנו יכולים לשלוט על החיים שלנו היא אשליה.
עד כמה הרעיון שאנחנו לא מושפעים מהסביבה הוא מגוחך.
כי אנחנו כן.
הנקודה הזאת בחיים שלי הייתה כשהייתי בת שלוש וחצי. אולי קצת לפני.
בערך מתי שהבעיה שלי התחילה.
בערך מתי שאמא שלי החליטה שאנחנו לא יכולים להמשיך לחיות כרגיל, וגרמה לי להרגיש בשתים-עשרה ומשהו השנים האחרונות שבית זה דבר ארעי, לא קבוע.
יש כאלו שיגדירו את הנקודה הזאת כדבר שחוצה להם את החיים ל"לפני" ו"אחרי". אצלי לא היה "לפני". הייתי בת שלוש וחצי. מבחינתי, החיים הם רק "אחרי".
הוצאתי אוויר באיטיות בזמן שהמחשבות מתרוצצות בראשי, לא מצליחה להוציא מראשי את הריב האחרון עם אמא שלי. אמא שלי, שדאגה להבהיר לי בכל כך נחרצות שהחיים שלי לא שווים כלום - שאני לא שווה כלום, בגלל שאני "אחרי".
שמעתי צעדים עולים בסולם שמוביל אל הגג, ולאחר רגע נשמע קולו של אבי.
"היי לולי."
הסתובבתי וראיתי אותו יוצא מהפתח ברצפה ומתקרב אלי. חייכתי אליו חיוך קצר וחזרתי להביט על השמיים זרועי הכוכבים שמעלי, כשראשו של ריין מונח על בטני.
הפינה השקטה שלי.
"על מה את חושבת?" הוא שאל אחרי כמה דקות של שתיקה, ונשכב לידי.
"על העולם," עניתי את התשובה שלנו.
שמעתי את צחוקו וחייכתי לעצמי. מאז שהייתי קטנה זו הייתה התשובה שלי לשאלה הזאת, וזה הפך למשפטים הקבועים שלנו בכל פעם שהסתכלנו על הכוכבים. זו הסיבה שברוב הבתים בהם גרנו התעקשנו על דירות עם יציאה לגג.
נשארנו בשקט עוד כמה דקות, מסתכלים על הכוכבים האינסופיים שמעלינו.
"את יודעת שהיא לא מתכוונת," הוא לחש.
נשמתי עמוק. "אני יודעת. היא אף פעם לא."
"זה פשוט תקופה קשה לה. עוד מעט זה כבר שתים-עשרה שנה מאז..." קולו דעך.
"זה לא תירוץ," אמרתי בשקט, מנסה להעלים את הכאב מקולי. "גם לך קשה, ואתה לא מוציא את זה עלי."
"אני יודע."
מצמצתי בעיני, אוסרת על הדמעות לצאת החוצה. אני לא אבכה יותר.
"אני רוצה ללכת לפנימיה," אמרתי בסוף.
"פנימיה? כלומר... לנוער בסיכון?" הוא שאל בבלבול.
"לא, לא. פנימיה רגילה. לימודים והכל, פשוט עם שינה... וחוזרים הביתה כל סוף שבוע."
"אבל..."
"אני פשוט לא יכולה להיות פה יותר. כל ריב יותר קשה מהריב הקודם, ואין לי כוחות יותר..." התיישבתי במקומי, מבהילה את ריין שהתיישב והביט בי בעיניו הגדולות, ומחיתי מהר את הדמעות המעטות שזגלו על לחיי למרות נסיונותיי למנוע מהן.
"אני לא חושב שזה פיתרון," אבא שלי התיישב גם הוא וחייך אלי בעצב.
"אני לא בורחת," אמרתי את אותם מילים שאמר לי ד"ר מורדן בפגישה שלנו היום. "אני פשוט מקילה את ההתמודדות. ואני יודעת שאני ואמא צריכות לפתור את הדברים בינינו, אבל כרגע אף אחת מאיתנו לא מוכנה לעשות את הצעד הזה. זה פיתרון זמני אומנם, אבל מספיק לבינתיים."
"נכון," הוא אמר לאט. "אני יודע שקשה לך כל הסיפור הזה, ואם זה מה שתרצי אז נתמוך בך במאה אחוז, את פשוט צריכה לוודא שהסיבה שאת רוצה לעבור לפנימייה זה לא רק בגלל אמא שלך. זה לא קל, ללמוד בפנימיה, לא להיות בבית רוב השבוע..."
"אתם גם ככה תמיד אומרים שאני צריכה להיות חברותית יותר," ציינתי. "ואני גם לא אצטרך להחליף בית ספר בכל פעם שנעבור דירה. חוץ מזה, אני בכל מקרה צריכה להתחיל בית ספר חדש עוד שבועיים, אז זה לא שאגיע באמצע השנה או משהו," הוספתי.
הוא חשב לרגע. "נראה שחשבת על זה כבר הרבה. אם את מוכנה לשינוי הזה, אנחנו מאחורייך."
"תודה," חיבקתי אותו בחוזקה.
"עכשיו בואי נלך לפני שאמא שלך תדאג," הוא חייך ועזר לי להוריד את ריין ב׳מעלית׳ המיוחדת שהכנו לו - קופסת עץ שאבא שלי קשר לקצה הסולם בקשר מסובך. את הקופסא הזאת קנינו וקישטנו כשהייתי בת שבע, כשקיבלתי את ריין, ומאז השתמשנו בה בכל דירה עם גג בה גרנו כדי שנוכל להעלות את ריין לגג יחד איתנו.
בבית הזה אנחנו גרים כבר חודשיים. בדרך כלל אחרי חצי שנה פחות או יותר אנחנו עוברים דירה - כל פעם בגלל סיבה אחרת, אבל אני יודעת שהסיבה האמיתית למעבר זה שאמא שלי פשוט לא מוכנה לבנות חיים חדשים מאז האסון. מאז שאני זוכרת את עצמי לא גרנו במקום מסויים מעל שנה - השיא היה אולי שמונה חודשים, ולכן זה הקשה עלי מאוד ליצוא חברויות שיחזיקו מעמד. לאט לאט נהייתי ילדה סגורה ואנטי-חברותית.
אני חושבת שזו הסיבה שאבא שלי מצד אחד הופתע ומצד שני שמח שאני רוצה פנימיה. מצד שלישי, הוא גם הבין עד כמה החיכוכים ביני לבין אמא שלי קשים, שאני מוכנה ללכת לפנימיה בגללם...
"אז לאיזה פנימיה את רוצה ללכת?" שאל אבי רגע לפני שנכנסו לבית.
"האמת," כיחכחתי בגרוני. "כבר מצאתי פנימיה... היא לא רחוקה מפה ממש, וזה קצת כמו קולג׳. השיעורים כרגיל, ויש בניינים בהם ישנים, ואחר הצהריים רוב הזמן ריק, חוץ מכמה מגמות בהם יש שיעורי ערב וקצת חוגים למי שרוצה."
"כבר הלכת לבדוק?" הוא נעצר במקומו.
"א- כן," מלמלתי. "ודיברתי עם המנהלת. היא צריכה עוד להיפגש איתכם, אבל היא אמרה שלמרות שבאתי באיחור יש מקום, ולפי המבחן קבלה שעשיתי אני אתאים מאוד."
"מתי הספקת?" הוא שאל בבלבול.
"לפני חודש," לחשתי את התשובה, מקווה שהוא לא ישמע.
הוא שמע.
"אז כבר חודש את מתכננת לעבור ללמוד בפנימיה וסיפרת לי את זה עכשיו, שבועיים לפני תחילת הלימודים?" הוא שאל. הרכנתי את ראשי, לא מעיזה להסתכל בעיניו.
"את יודעת שאת לא צריכה להסתיר ממנו כלום," קולו התרכך. "אנחנו פה בשבילך. תמיד."
"אני יודעת, פשוט אני גם יודעת שלאמא יהיה קשה שאלך לפנימיה ולא רציתי לריב איתה גם על זה אז..."
"אני אדבר איתה," הוא אמר. "ומחר תסבירי לי הכל לגבי המקום הזה. עכשיו כדאי שנלך לישון."
הנהנתי. נכנסנו לבית, ואבי הלך לדבר עם אימי בזמן שאני הלכתי לחדר יחד עם ריין. התארגנתי במהירות והלכתי למיטה, מחכה רק לישון ולתת לגוף שלי לנוח אחרי כל היום.

"בוקר טוב מר אביב, אני ליאנה לאדנון, מנהלת הפנימיה," ליאנה ואבי לחצו ידיים בנימוס, ואני התיישבתי על אחד מהכיסאות שאירגנו לנו. הסתכלתי החוצה דרך החלון הגדול שהיה מאחוריה, תוהה בליבי איך היא מסוגלת לעבוד עם הנוף היפה של השדות שנשקף ממנו, ונתתי למחשבותי לנדוד בזמן שהיא עידכנה את אבי בכל מה שדיברה איתי לפני חודש. כששמעתי את אבי שואל אותה על הסיפור שלי חזרתי להקשיב, סקרנית לשמוע את תשובתה.
"אני מודעת לקושי של ביתך, ואנחנו נשתדל לעשות ככל שביכולתינו לעזור לה," חייכה ליאנה וענתה לשאלתו של אבי. "הבנו שהיא תצטרך לצאת לפחות פעם בשבוע לטיפול, וגם אם יש צורך ביותר אין לנו בעיה."
"איך אתם מוכנים לקבל אותה כל כך מהר?" שאל אבי.
ליאנה חייכה שוב. "האמת שהסיפור שלה מאוד הרשים אותנו, במיוחד כשראינו את גודל הקושי" - אהבתי שהיא קוראת לזה קושי ולא בעיה - "ולעומת זאת את ההערות והציונים הטובים שקיבלה בתעודות בשנים האחרונות. נראה שהמורים מאוד מעריכים אותה, ובגלל שנאר לנו מקום פנוי חשבתי שהיא תהיה תוספת נפלאה לבית הספר."
"כן, היא נהדרת," אמר אבי כשבקולו נשמע שמץ גאווה.
הסמקתי מעט.
"טוב, אני חושב שזה הכל. אני מקווה מאוד שתצליחו לשמור עליה מאושרת," אמר בכנות.
בדרך החוצה הסתכלתי על מבטו הרגוע, וחייכתי לעצמי. ידעתי שהוא דאג לי, ובמשך כל הזמן הזה קינן בו חשש שמא השבר הגדול שלו ושל אימי הרס אותי, מנע ממני להיות בת-עשרה רגילה.
שימח אותו שהלכתי ׳מאחורי גבו׳ כדי לבדוק את הפנימיה, שימח אותו שרציתי בכלל פנימיה...
שימח אותו שאני שמחה.
"אני שמחה," אמרתי את מחשבותי בפשטות.
הוא הביט בי בעיניים חודרות. "אני יודע," ענה. "אני יודע."

--
סליחה על הפרק הפחות מעניין... הוא חשוב לעלילה אז מקווה שתסבלו אותו ולא תנטשו אותי:)

אשמח ממש לכל תגובה וכל דבר שיש לכם להגיד.
יום קסום✨