My Simple Life

פרק 5

תֵּן לִי אִשּׁוּר שֶׁזֶּה טוֹב
תֵּן לִי חִבּוּק עַד הַסּוֹף
תֵּן לִי לָדַעַת שֶׁטּוֹב לִחְיוֹת, וְלֹא לַחְדֹּל
תָּמִיד לָדַעַת לִגְדֹּל, לִסְלֹחַ וְלַחֲמֹל
לִשְׁאֹל לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת

~יהודית רביץ

לפעמים יש את הרגעים המושלמים האלה שאתה פשוט לא רוצה שהם ייגמרו.
למרות חוסר ההגיון שבזה, הרגעים האלה בדרך כלל מתקשרים לרגעים פחות נעימים. החיבור אחרי המריבה. העידוד אחרי הדחייה.
החיבוק אחרי התקף החרדה.
הרגשתי שלווה. הרגשה שאף פעם לא הגיעה אלי אחרי התקף חרדה. ובכל זאת.
החיבוק עם עומרי נתן לי כוח, נתן לי הרגשה שלא, אני לא עומדת להיות עכשיו הילדה החולה מבחינתו. הוא נתן לי הרגשה שיש לי כמה דקות להתפרק ואז אני צריכה לקום מחדש. להתמודד עם החיים, לא לברוח מהם.
ולמרות כל הסיבות ההגיוניות שאני אתעצבן עליו בגלל זה, זה ניחם אותי. החיים ממשיכים.
"אז," עומרי קטע לבסוף את השתיקה. שכבנו שנינו על הגג של בניין הלימודים של שכבת י׳, שהיה הבניין הכי גבוה, והסתכלנו על הכוכבים. אני לא יודעת איך עומרי מכיר את המקום הזה, ואיך הוא ידע שזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו.
אולי הוא לא ידע. אולי הוא פשוט צריך את זה עכשיו בעצמו.
"אז," עניתי. רוח קלה ליטפה את פני, והשמיים המוכרים הרגיעו אותי מעט.
"ממתי יש לך התקפים?" הוא שאל בשקט.
היססתי מעט. "מאז שאני זוכרת את עצמי."
"מאז שנולדת?"
"לא. מאז גיל שלוש אני חושבת... אבל זה לא משנה בכל מקרה, מבחינתי זה יכול להיות באותה מידה מגיל שנה או מאז שנולדתי."
"וואו... והם תמיד כאלה קשים?"
"לא," הודיתי. "בדרך כלל הם קצרים יותר. זה תלוי ברמת הרגש שהכניס אותי להתקף מלכתחילה."
"אני מצטער," הוא מלמל.
הפניתי את מבטי מהשמיים אליו, והופתעתי לראות אותו מסתכל עלי במבט חודר. "זה לא אשמתך," אמרתי בעדינות.
"למה התחילו לך התקפי החרדה?" של עומרי, עדיין לא מזיז את עיניו מעיני.
"לא עכשיו," לחשתי. "עדיין לא."
הוא הנהן וסוף סוף התיק מבטו ממני וחזר להסתכל על הכוכבים.
שמחתי שהוא לא לחץ עלי לשתף. בחיים לא סיפרתי את הסיפור הזה לאף אחד, הוא חשף יותר מידי ממני, יותר ממה שיכולתי להרשות לעצמי כל חיי, בתור ילדה שלא נשארת במקום אחד יותר מחצי שנה... הייתה לי הרגשה שבסוף הוא יצליח להוציא את זה ממני, והיה בי חלק שרצה לספר לו, אבל זה היה מוקדם מידי.
אני לא יודעת איך הוא ידע שהתקפי החרדה זי התחילו מסיבה מסוימת, כי להרבה התקפי חרדה אין סיבה - הם פשוט קורים לאנשים בשעות לחץ או כשיש עומס רגשי על הגוף, אבל לא שאלתי אותו.
"כדאי שנלך לישון," אמר עומרי אחרי דקות ארוכות בהן המשכנו להביט בשמיים בדממה ומידי פעם להחליף מבטים.
"מה השעה?" שאלתי.
"עוד מעט ארבע... והשיעור הראשון בשמונה."
התיישבתי באיטיות, מאוכזבת על כך שהזמן עבר כל כך מהר. "הגג הזה מדהים." בזכות זה שהוא היה הכי גבוה, הוא היה רחוק מכל האורות והיה קל יותר לראות את הכוכבים, ובנוסף היה נוח מאוד לעלות אליו.
"כן... חבל שלא היית שנה שעברה. לפחות חצי מהשנה היינו פה למעלה," הוא חייך חצי חיוך שעדיין לא חשף את גומתו. אז ככה הוא הכיר את המקום הזה.
"אני דורשת החזר," אמרתי, גורמת לחיוכו להתרחב מעט.
"אבל מה עם היודניקים המסכנים שרוצים גם הם לבלות על הגג?"
"אתה בטוח שהם לא יהיו יודניקים טובים שיצייתו להוראות במקרה?" שאלתי באכזבה.
חיוכו גדל וסוף סוף צצה הגומה הקטנה בלחיו הימנית.
ירדנו מהגג והוא ליווה אותי לחדר, מוודא שאף בחור שיכור לא יתקרב אלי או לבניין של הבנות, למרות שרובם כבר ישנו.
"תודה עומרי," חייכתי אליו. "גם על הגג, וגם על זה שפשוט... היית שם בשבילי ולא גרמת לי להתבייש בהתקפים שלי."
"את לא צריכה להתבייש איתי, אף פעם. ברור?"
הנהנתי והוא משך אותי אליו לחיבוק. "לילה טוב אלי."
"לילה טוב עומרי."

"אז את לא בן אדם של בוקר," צחקתי כשדניאל המהמה משהו לא ברור בתגובה. היא חטפה מידי את כוס הקפה שהכנתי לה בגלל שהיא פספסה את ארוחת הבוקר, ואני נשארתי עם השוקו שלי. יש הרגלים שלא משתנים.
"איזה עולם אכזר גורם לי לקום כל כך מוקדם," היא נאנקה.
"אפילו לא כזה מוקדם."
"סתמי."
נכנסנו לכיתה והתיישבנו בשורה האמצעית. פעם ראשונה בחיים שלי שבאמת התרגשתי ביום הראשון ללימודים. טוב, אולי חוץ מכיתה א'. ידעתי שהשנה הזאת הולכת להיות טובה יותר.
המורה נכנס לכיתה, ואחרי היכרות קצרה החל לקרוא שמות.
"אביב אלי." ברור שאני אהיה ראשונה.
"כאן," הרמתי את ידי מעט והתעלמתי מהמבטים הרבים שהופנו לעברי.
"אפק ירדן," הוא המשיך, ואני העברתי את תשומת ליבי למחברת הפתוחה שעל השולחן, מציירת וכותבת עליה דברים לא ברורים.
"בגלל שאני מלמד את השיעור הראשון היום ביקשו ממני להציג את הילדה החדשה," הרגשתי איך גופי מתקשח לשמע המשפט הזה, ונשימותיי מאיצות לפתע.
"אלי אביב," הוא קרא בשמי, מדגיש כל אות. "רוצה לספר לנו קצת על עצמך? בבקשה לא יותר מחמש דקות, אני רוצה להתחיל את השיעור."
נענעתי בראשי בחולשה, מנסה להרגיע את קצב הנשימות שלי. בדרך כלל לא היה לי התקף יום אחרי יום, וזה הפתיע אותי.
אסור לי להיכנע לזה. אסור לי לתת לזה להשתלט עלי. לא באמצע הכיתה, ביום הראשון ללימודים.
"אלי?" חוסר סבלנות נשמע בקולו של המורה. קמתי ממקומי במהירות, מנסה לעצור בעצמי מלרעוד ומאגרפת את ידיי. מזווית העין ראיתי את דניאל קמה אחרי, ורצתי מהר לשירותים שהיו בבניין, נועלת את עצמי בתוך אחד התאים.
"אלי? אלי, מה קורה?" קולה המבוהל של דניאל נשמע כשנכנסה לשירותים. נשכתי את שפתי בחוזקה, מנסה להישאר בשליטה.
"עומרי," לחשתי בקול צרוד. השתעלתי מעט ואמרתי שוב בקול ברור יותר. "עומרי."
צעדיה הממהרים נשמעו יוצאים מהשירותים, ואחרי כמה רגעים שהרגישו כמו נצח היא חזרה, כשצעדים כבדים יותר יחד איתה.
"אלי?" קולו של עומרי נשמע מעבר לדלת. הייתי צריכה שמישהו שיודע על ההתקפים יהיה איתי, ועומרי היחיד שהספקתי לספר לו מאז שהגעתי לפה. פתחתי את הדלת בידיים רועדות, מנסה עדיין להשתלט על הנשימות שלי. הוא מיד הושיב אותי על הרצפה והחזיק את ידי בידיו, נותח לי הוראות בעדינות ומעביר את אגודליו על אגרופי עד שנרגעתי.
"תודה," לחשתי בשקט. הפעם הצלחתי לעצור את ההתקף לפני שנעשה חמור בזכות העזרה של עומרי.
"עדיין לא עברו שש שעות מאז שנפרדנו ואת כבר עושה בעיות?" לחש כשחצי חיוך על פניו, אבל בעיניו עדיין הייתה דאגה.
"סליחה, אני אפילו לא יודעת מה-"
"את לא צריכה להתנצל. הכל בסדר," הוא משך אותי לחיבוק מנחם.
"מישהו יכול להסביר לי מה לעזאזל קרה פה הרגע?" קולה של דניאל נשמע מעליי.
"אני... פשוט..." גמגמתי, לא בטוחה שיש לי כוח עכשיו לספר שוב הכל.
"יש לה התקפי חרדה," עומרי לקח את הפיקוד. "היה לה התקף אתמול ועזרתי לה, לכן היא קראה לי."
"את בסדר?" דניאל התכופפה אלי וחיבקה אותי בחוזקה.
הבטתי סביבי והתחלתי לצחוק כשקלטתי את המצב שלנו.
"מה?" שאלה דניאל כשחיוך מבולבל מתפשט על פניה.
"אנחנו יושבים פה, על הרצפה בשירותים, ומתחבקים, בזמן השיעור הראשון ביום הראשון של הלימודים," גיחכתי.
"טוב, את באמת מורידה אותנו נמוך, אלי," צחק עומרי.
ובפעם הראשונה בחיים הרגשתי - באמת הרגשתי - שיש לי חברים.

--
אני לא יודעת אם יש בכלל אנשים שקוראים את זה, אבל האמת שפשוט כיף לי לכתוב את הסיפור הזה והתחברתי לדמויות ואני פשוט זורמת עם הפרקים.
את הפרק כתבתי אחרי שיחה עם מישהי שעוברת התקפי חרדה וחשוב לי גם להראות שהתקפי חרדה לא קורים רק במצבי קיצון אלא במצבי לחץ מסויימים, במקרים לא מוסברים.
ואיזה נסיך עומרי!! מקווה שאני לא היחידה בדעה הזאת.
אז לילה/בוקר טוב לכולם🪶