My Simple Life

פרק 4

כְּשֶׁשָּׁמַיִם אֲפֹרִים
וְכָל הַדְּלָתוֹת נִסְגָּרוֹת
וְהַלַּחַץ הָעוֹלֶה מַקְשֶׁה עַל הַנְּשִׁימָה,
כְּשֶׁכָּל מָה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ
זֶה יָד כְּדֵי לַעֲצֹר אֶת הַדְּמָעוֹת,
לִנְשֹׁר,
אֲנִי אֶמְצָא אוֹתוֹ,
אֲנִי אֶמְצָא אוֹתוֹ לְיָדִי.

~אמילי סנדה

אין לי קליטה איטית, באמת שלא. אני מניחה שפשוט יש דברים שלא באמת מצליחים לקלוט עד שהם באמת קורים.
רק ברגע שהוצאתי את המזוודה והתיק של הגיטרה מתא המטען והלכתי יחד עם עומרי לכיוון הכניסה הבנתי. אני באמת הולכת ללמוד בפנימיה. אני לא אהיה בבית במהלך השבוע. אני לא אראה את ההורים שלי, את ריין...
פתאום שמחתי שאבא שלי בא לבקר אותי עוד יומיים.
"נו? איך ההרגשה?" שאל עומרי לפתע.
"מה?" הסתובבתי לעברו בבלבול.
"אל תשכחי שגם אני הצטרפתי באיחור. אני עוד זוכר את ההלם," אמר בחיוך.
"אני אתרגל," חייכתי בחזרה ופניתי להביט בשער הגדול.
"ברוכה הבאה, אלף אלף," אמר בטון רשמי ומשך אותי אחריו, כששנינו גוררים את המזוודות מאחורינו.
"שם?" שאלה אותי נערה שישבה מאחורי שולחן בכניסה.
"אלי אביב," אמרתי בביישנות.
"אלי אביב... או, מצאתי אותך. את החדשה?" היא שאלה והרימה אלי מבט אחרי שסימנה אותי. הנהנתי בתגובה.
"כרמי!" היא צעקה לפתע. מאחוריה הופיעה נערה גבוהה בעלת שיער בלונדיני שהגיע לה עד הכתפיים ועיניים ירוקות שמוסגרו בריסים ארוכים.
"כן?" שאלה.
"זאת החדשה," היא הצביעה עלי. "אלי אביב. אלי, זאת דניאל כרמי."
חייכתי. "הי דניאל."
"תקראי לי כרמי," חייכה דניאל ומשכה אותי אחריה.
"בי עומרי," צעקתי ונופפתי לשלום לעומרי, שמהר מאוד מצא את חבריו.
"אני רואה שיש לך טעם טוב," אישרה דניאל כשהתרחקנו.
"הוא התיישב לידי באוטובוס," מלמלתי בהתנצלות, לא בטוחה איך להגיב.
"אני צוחקת. עומרי אחלה גבר," היא נכנסה לרגע לתוך אחד הבניינים, מסמנת לי לחכות בחוץ, ואחרי כמה דקות יצאה עם מעטפה גדולה בידה. "אחלה גבר שהולך לחטוף אחר כך על זה שלא אמר לי שלום," היא המשיכה את המשפט מאותו מקום כאילו לא הפסיקה בכלל, ועיקמה את אפה בחוסר שביעות רצון.
צחקתי. "הוא באמת נחמד מאוד," עניתי בכנות.
"טוב, פה נמצאת המערכת שלך, דף הסבר, מפתח לחדר... כל מה שאת צריכה," הסבירה כשהושיטה לי את המעטפה. "את יחד איתי, בכיתה יוד-אלף שתיים, והחדר שלך ממש חדר לידי."
היא המשיכה להוביל אותי ברחבי בית הספר, עורכת לי סיור קצר ומסבירה לי תוך כדי לגבי הכל.
"תודה דניאל," אמרתי אחרי שעזרה לי לפרוק את המזוודה ולסדר הכל.
"אמרתי לך כבר לקרוא לי כרמי," היא נאנחה.
"אני דווקא אוהבת את השם דניאל," אמרתי.
"תודה, אני לא," היא עשתה פרצוף. "בכל מקרה - את מנגנת?" שאלה לפתע.
"לא, האמת שזה סתם קישוט לחדר," אמרתי ברצינות ובקול שקט, והשתדלתי שלא לפרוץ בצחוק כשהבעה מבולבלת עלתה על פניה.
"אה אוקי..." מלמלה.
"את כזאת פתי," לא הצלחתי לעצור את הצחוק שלי. "כן, אני מנגנת," הודיתי לבסוף, אחרי שפרץ הצחוק נרגע.
"תנגני לי," ביקשה בהתלהבות.
היססתי לרגע, אבל כבר החלטתי שאהיה יותר משוחררת השנה. "שיר אחד," אמרתי.
"שיר אחד. גם ככה אנחנו צריכות ללכת לטקס פתיחת שנה וכל השטויות האלו."
הוצאתי את הגיטרה שלי מהתיק, וכמו תמיד נרגעתי ברגע שהחזקתי אותה.
כיוונתי אותה מעט לפני שהתחלתי לנגן.