גברת בייקרסט ציידה אותנו במגרפות וחומרי ניקוי לחלונות הזכוכית שהקיפו את בית הספר. חיוך נמרך על פניה והיא הייתה מאושרת מהחלטתה. סוף סוף מישהו מנקה את הגינה. אף אחד לא עשה זאת כבר מעל ל-15 שנה, בשיא הרצינות.
"תתייחסו לעבודה הזאת ברצינות, אני רוצה שהגינה תהיה נקייה יותר מאי פעם. אם תשביעו את רצוני אוכל לדבר עם סילבר- זאת אומרת- מר קילין, לגבי ריתוקכן. המשך נקיון נעים." אמרה גברת בייקרסט בגאווה ופנתה לכיוון דלת היציאה ברשמיות. היא באה לפתוח אותה, אך לפני כן פנתה לכיוונינו. "ועוד דבר אחד- אל תסתבכו בצרות". קולה היה קודר.
היא יצאה מהדלת בחיוך מאולץ וסגרה אותה מאחוריה.
"טוב, זה היה קריפי," אמרה אווה והסיחה את דעתי מהמחשבות שרצו בראשי.
"בהחלט. טוב, בואי נצא לא נתעכב פה ונתחיל בעבודה". השבתי בחיוך ויצאנו לכיוון הגינה.
המראה החיצוני של הגינה היה די מרשים לאחת שלא טופחה כ-15 שנה; שיחים ירוקים השתרעו סביבה וכניסתה הייתה מהודרת בגדר עגלגלה שכוסתה בפרחים ובעליהם על כולה. בחלקה העליון של הגדר היה מונף דגל בגווני כחול בהיר שעליו נכתב "גינת קרייסיטג". היא קרוייה על שמו של ראיין קרייסיטג; תלמיד בן 17 שנעלם מבית הספר במהלך סמסטר הקיץ לפני כחמש שנים ואף אדם לא יודע מה עלה בגורלו. המורים הניחו שהוא ברח, אך תלמידים רבים האמינו שהוא התאבד. מאז, שונה שמה של הגינה לשם משפחתו כיוון שזה היה המקום האהוב עליו. סיפרו לנו עליו לא מעט, ויש עדיין מורים ותלמידים כאן שמאמינים שהוא עוד יחזור. המשפחה שלו לא שמעה ממנו בכלל, ולכן אפילו לא יצאו לחפש אחריו. ההורים שלו היו לא תומכים או מפוחדים במיוחד, כשבחר לברוח מהבית כשנתיים לפני המקרה. כנראה שלא היו מעורבים מספיק בחייו. מקורבים לו סיפרו שהוא היה גר אצל דודתו באותה התקופה, ובכל זאת המשיך להגיע לבית הספר יום ביומו. חלקם אמרו שהוא היה נראה במצב רע, האחרים אמרו שהוא רק פרח.
בקיצור, חתיכת סיפור.
כשנכנסו לגינה השוממת והריקה מאדם, אווה החזיקה בידי בחוזקה.
"מעולם לא הייתי פה, זה מקום שנועד להנצחה, ועכשיו אחרי האזהרה של גברת בייקרסט אני מאוד לחוצה," לחשה לי. אחזתי בידה החמימה שהחלה להזיע והסברתי לה שאין לה מה לדאוג. אנחנו ביחד בזה. נעשה חיים. הוא הודתה לי וסרקתי בעיניי את שטח הנקיון; עדיין מחזיקה בידה.
ערוגות פרחים שהיו מעט הרוסות, אדמה רטובה מהגשם שירד אתמול בכל האזור ועלים מפוזרים עליה. פטריות אדומות ועגלגלות שתרמו למראה הקודר של המקום, כאילו עבר כאן מכשף לפני רגע, ומעיין קטן של מים שעמד בפינה, אשר בתוכו שרצו דגי קוי מדהימים ומספר צפרדעים. היה ניתן לראות את חלונות בית הספר מרחוק, ואת התלמידים היוצאים מהשיעור בו היו לפני רגע לכיוון הלוקרים.
ואנחנו כאן- מנקות את הגינה.
איזה כיף.
הצעתי שנתפצל כדי לסיים את העבודה במהרה. אווה לקחה פיקוד על גריפת העלים וטיפוח המעיין, בעוד שאני התמקדתי בערוגות הפרחים ההרוסות ועקירת שורשים יבשים.
הורדתי מעליי את מעיל בית הספר בו צויידתי, הפשלתי את שרוולי חולצתי הארוכה וניגשתי לעבודה.
בחרתי להתחיל בערוגת הסחלבים. הוצאתי את כל השורשי הסחלב מהאדמה בעדינות והתחלתי לעקור את השורשים היבשים שהצטברו בכמויות. לאחר מכן התחלתי לחפור גומות באדמה כדי לשתול אותם מחדש וחזרתי על הפעולה בכל הערוגה.
בגומה האחרונה שחפרתי אצבעותיי נתקלו במשהו. הנחתי שזאת אבן- כי מין הסתם אנחנו בגינה, אבל הסקרנות הרגה אותי מפנים. הייתי צריכה לדעת מה יש שם. ועכשיו.
התחלתי לחפור במהירות יתרה כדי להגיע לאבן שכל כך רציתי לראות. משהו משך אותי לדעת מה זה.
'אוח! אני שונאת להיות סקרנית! זה סתם מסבך אותי בצרות. כמו כל דבר.' לפתע, הצלחתי לשחרר אותה מין האדמה הלחה.
הו- זאת בהחלט הייתה אבן- אבל מעולם לא ראיתי אבן יפה כמוה; אבן ירוקה, בהירה עד מאוד. עליה כתמים כחולים התורמים ליופיה, המראה שלה יחודי. ניסיתי לחשוב היכן כבר ראיתי אחת כזאת. הרי ראיתי כל מקום אפשרי ביקום הזה ובשני, ואני די בטוחה שכבר נתקלתי בה. הבטתי בה מלאת מחשבות ותהיות, כשלפתע שמעתי צרחה מייסרת מאזורה של אווה. מיהרתי לטחוב את האבן בידי, סגרתי עליה באגרוף, ורצתי לעבר חברתי הטובה בבהלה.
YOU ARE READING
האלפית והחזרה לשום מקום
Viễn tưởng**בתהליך** "אם תאמיני שכל זה קיים, שזה אמיתי, אז הוא יהיה אמיתי. למשל, כשחזרת 'הביתה', האמת בכל רוחך שהמקום הזה היה אמיתי. שהדף שראית הוא לא סתם חלום. זה מה שזימן אותי למצוא אותך. יכולתי להרגיש בתשוקתך לחזרה הביתה. למקום המתאים לך. עשית את המעשה הנכ...
