אני צריכה לגלות בעצמי? מה זה אומר?
לא משנה- אני בסופו של דבר אצליח להבין את זה.
לפתע- גופי התכסה הבזק לבן כמו ההוא של כריס. "רגע- מה ל-" אמרתי, ונשאבתי אל תוך האור, משאירה מאחורי את תיק בית הספר, הציוד הלימודי, וכל מה שקראתי לו "העולם השני."
---
ושוב אני מתעוררת. בתוך הכרית הנעימה, המצעים הנקיים והשמיכה המסודרת. זו כבר הפעם העשירית החודש.
בכל פעם אותו הסיפור ואותה השיחה, שנגמרה בצורה כל כך מוזרה.
ובכל זאת. אני צריכה להישאר שפוייה. ללכת לבית הספר, להמשיך בהצגה. בבית- ישנם נציבים, כמו תפאורה או משחק תפקידים, המדמים את הוריי, לילי, מילו וג'ק. את כולם כבר איבדתי- פרט לחברי הטוב ביותר ובין היתר גם בן הזוג שלי.
לפחות עד כמה שאני יודעת.
שוב פיספסתי את האוטובוס. נהדר. את הדרך במדרכה כבר זכרתי בעל פה מרוב הפעמים שהתהלכתי בה. 'כשיוצאים מהבית עוברים ליד עץ הברוש הגדול, פונים ימינה ליד הנדנדות הנטושות, בדרך האוטובוס מציץ מבין העצים, מגיעים לשדה הפתוח, משם חותכים לשביל האנכי ומגיעים לבית הספר לאחר כרבע שעה.' הרצתי לעצמי את המסלול בראש.
הגעתי לבית הספר. על קירותיו הענקיים התנופף לו שלט ענק עם הכיתוב "בית הספר דראווינל למיומנויות הלמידה המתחלפות". אם תשאלו אותי, אין לי מושג מה זה אומר אפילו. מעולם לא עצרתי להבין מה משמעותו.
נכנסתי לכיתה והמורה בעל השיער השטני והעיניים הירוקות בהה בי מבעד למשקפיו הכסופות. "מצטערת על האיחור מר קילין." מיהרתי להגיד. הוא קיבל את התנצלותי ואני בנתיים סקרתי את לבושו: סוודר חום שהיה גדול עליו בכמה מידות, מכנסיים רחבות בגוון שמנת ומגפיים שחורות שמגיעות עד לקרסול. הייתי סוג של התלמידה החביבה עליו, ככה שלא חששתי שלא יכניס אותי על אף האיחור הגדול שלי.
תפסתי את מקומי בשולחן ליד אווה, חברתי הטובה ביותר ביקום בני האדם. שיערה השחור כפחם גלש עד לכתפייה, היא הייתה לבושה בחולצת בטן בגווני תכלת עם סמל בית הספר וחצאית כחולה שהגיעה לה עד לברכיים. לרגליה התאימה נעליי בד שחורות ושטוחות שהתאימו עם צבע עינייה השחורות כמו הלילה. היא היתה בת האדם הכי יפה שיצא לי להכיר ביקום הזה.
"שוב הוא וויתר לך, אני לא מאמינה." לחשה לי אווה בזמן שהוצאתי את ציוד ההיסטוריה מהתיק.
"אמרתי לך כבר, אני המועדפת עליו. הוא לא מסוגל לתת לי עונ-" נקטעתי על ידי קול חיצוני.
"מיס מילוקה ומיס אנדור, אני מבקש שתפסיקו לקשקש אם אתן לא רוצות למצוא את עצמכן בחדר הריתוק בקרוב." התפרץ מר קלין לשיחתנו. הנהנו במהרה וכשהוא חזר ללמד גיחכנו בשקט וחזרנו לשיחה למרות אזהרתו. הפעם בקצת יותר חשש.
"איך מתקדם המחקר שלך לחזור ליקום האלפים?" שאלה. אווה היא היחידה ביקום בני האדם שסיפרתי לה על כך, וסביר להניח שגם היחידה שיודעת. היא הייתה האדם היחיד שאינו נרתע מהאוזניים המעט מחודדות שלי, ואני מעריכה אותה על כך.
"אני תקועה. כמו לופ אינסופי. כל פעם אותו הדבר. מה אני עושה לא נכון?" השבתי. היא באה להגיב אבל מר קילין הקדים אותה.
"אנדילומה מילוקה ואוונלס אנדור. אני אזהרתי. גשו לחדר הריתוק ברגע זה!" אמר בכעס.
השפלנו מבט בעוד כל הכיתה הסתכלה עלינו אורזות חפצים וקמות עם התיקים לעבר חדר הריתוק. כמה תלמידים צחקו בשקט, אבל לחצי אלפית כמוני, יש שמיעה קצת יותר טובה משהם חושבים.
התרגזתי. למה שפתאום יתן לי עונש? הרי סך הכל דיברתי. ואני אף פעם לא מדברת בשיעורים שלו! אני באמת לא מבינה למה הוא נתפס דווקא עלינו, דווקא היום.
התהלכנו במסדרון הריק והגענו לחדר הריתוק. כבר היה לי שם מקום קבוע מאז שחזרתי ליקום הזה. התנחמתי בעובדה ששום דבר פה לא אמיתי. למרות שזה כאב מדי לחשוב שאווה לא אמיתית.
נכנסנו בשקט וגברת בייקרסט, סגנית המנהלת, הביטה בנו בזדון. אלוהים יודע איך נתנו לה את התפקיד הזה, היא שונאת ילדים.
"מה אנדי? זה כבר נהיה דפוס קבוע?" שאלה בלעג. השפלתי מבט ואווה קלטה זאת. היא מיהרה להציל אותי מהתסבוכת.
"מר קילין שלח אותנו. מה אנחנו יכולות לעשות בזמן ההמתנה לסוף הריתוק?" שאלה אווה והתחמקה באלגנטיות משאלתה של בייקרסט.
"בואו נראה..." היא החלה לחשוב ולהתסכל סביב ומבעד לחלון, במטרה לחפש עונש ראוי שיבדר אותה באותה המידה.
"אני יודעת!" צהלה. "אתן תלכו לנקות את הגינה!!" אמרה בשביעות רצון. גילגלנו עיניים אך הסכמנו כברירת מחדל.
אולי היא שמחה, אבל היא אפילו לא מבינה איזו פצצה הטילה ללא ידיעה.
.
.
.
.
.
*הערת הכותבת*
החלק השנייייי!!! סוף סוףףף!!
לקח לי כל כך הרבה זמן לחשוב מה לכתוב, שבסופו של דבר זרמתי עם זה(:
אמנם עדיין לא סיימתי לכתוב את הכל, אבל הרגיש לי שהכתיבה של הספר הזה נמרחה מדי.
כרגע כתבתי עד פרק 7. כשאגיע להעלות את הפרק הזה, אעדכן אתכם במה שיש לי עד עכשיו.
אשמח לשמוע את דעתכם בתגובות, ואם תצביעו לפרק זה ממש יעזור לי, זה נותן מוטיבציה((:
תודה לכל מי שקורא וקרא את החלק הראשון והשני, מעריכה אחד אחד3>
המשך יום מקסים לכם<3
YOU ARE READING
האלפית והחזרה לשום מקום
Fantasía**בתהליך** "אם תאמיני שכל זה קיים, שזה אמיתי, אז הוא יהיה אמיתי. למשל, כשחזרת 'הביתה', האמת בכל רוחך שהמקום הזה היה אמיתי. שהדף שראית הוא לא סתם חלום. זה מה שזימן אותי למצוא אותך. יכולתי להרגיש בתשוקתך לחזרה הביתה. למקום המתאים לך. עשית את המעשה הנכ...
