מצאתי את אווה על הרצפה, המגרפה שלה הייתה תקועה בבטנה וממנה זלגה שלולית דם דביקה. החוורתי. ראיתי מוות ביקום השני, אבל הפעם זה היה כל כך עוצמתי בשבילי; החברה הכי טובה שלי והיחידה שלי במקום הזה, עכשיו מחוסרת הכרה. דמעות חמות הציפו את עיניי ולא יכולתי להביט בעינייה שוב. עכשיו גם היא חיוורת.
מה אני עושה? אם אני אשאר פה- הרוצח עלול לחזור ולהרוג גם אותי.
אם אני אלך להזעיק עזרה- לא. אני לא יכולה להשאיר אותה פה לבד.
אבל.. היא יכולה להישאר פה לנצח. 'זה בגללי. אם לא הייתי מציעה שנתפצל.. היא פחדה בדיוק מזה.. היא ידעה.. ועכשיו... הכל בגללי. אני תמיד הורסת הכל. למה לא הרגו אותי וזהו? למה ממשיכים לפגוע באנשים שאני אוהבת בשביל להגיע אליי?גם ככה אין לי אף אחד לחזור אליו.. ' מחשבות כואבות עלו במוחי. התחלתי לרעוד וכאב תקף אותי בחזה. אני מתחילה להזיע והנשימה שלי נעתקת. אני מרגישה שאני עומדת להיחנק. זאת הפעם הראשונה שאני חווה התקף חרדה. עם כמה שקשה להאמין, במהלך שהותי בבתי החולים לא חוויתי אפילו אחד. זה הרגיש נורא. אני רואה מטושטש. כולי מסוחררת ואני מזיזה את ראשי ממקום למקום. כאילו לקלוט מישהו שיוכל לעזור לי. אני מנסה להילחם באור השחור שתוקף את עיניי אך נכשלת ומנוצחת על ידיו.
ענן שחור מכסה את עיניי עד שאני מצליחה לפקוח אותן בהקלה. תחושה מוזרה תוקפת את ראשי. אני במקום לבן וריק שתוך רגע הופך אפלולי וקודר. נהמות נשמעות מאחוריי ואני מסתובבת אליהן, אך מגלה שאין מאחוריי דבר. כשאני מסתובבת בחזרה, דמות מרוחקת נראת מולי. ככל שאני מתקרבת אליה הנהמות מתחזקות ואני מגלה שהיא לא לבד. הבזק אור פתאומי חושף בפניי את הדמות הראשונה; עורה בגוון סגול לילך כצבע הסחלבים ששתלתי ועינייה בדיוק באותו הגוון. שיערה סגול גם הוא, מזכיר בגווניו את שמי הלילה. הוא היה אסוף בגומייה גבוהה וממנה נפלו חתיכות שיער גדושות על פניה, שהיו מלאות קעקועים לבנים הזוהרים כמו הלבנה. באמצע מצחה נחרט קעקוע בצורת ירח כלפי מעלה ואפה ושפתייה עוטרו בעגילים מסוגים רבים. גופה היה עטוף בשמלת חוטים שצבעה אפור גרניט ולרגלייה הונחו בהתאמה עקביי קריסטל שקופים. היא נראתה רבת עוצמה אך באותו זמן גם שררה בליבי תחושת פחד. היא נראת כמו אחת שלא תפחד לצאת לצייד מהיר.
לא הצלחתי לראות את הדמות השנייה בברור כמו הראשונה, אך הצלחתי לקלוט את עינייה הלבנות שהיו חסרות אישונים, את שערה הלבן וקרנייה השחורות שהיו עטורות בשרשראות. היא עמדה במרחק רב מן הדמות הסגולה כך שלא הצלחתי לזהות מספיק פרטים עליה. הן ניהלו שיחה חרישית בליל הירח המלא.
"התוכנית שלכם מסוכנת מדי. אני לא אתן לזה יד!" אמרה הדמות הסגולה בלחישה קודרת. כנראה שטעיתי לגביה.
"יש לך רעיון טוב יותר? את הרי יודעת שלא היינו מציעים זאת אם לא הייתה לנו דרך אחרת. את ואנחנו יודעים מה יקרה אם היא תחזור. זה יהיה מאוד רע לכולנו," הטיחו בה הדמויות בעלות הקרניים. התקרבתי עוד יותר כדי לשמוע את הסגולה בשנית. כך גם עשו הדמויות בעלות הקרניים, אך הם לבשו ברדס שהסתיר את גופן ופניהן פרט לקרניים ומחצית מן שיערם.
"אין במוחי רעיון טוב יותר משהוצע, אך איני חושבת שזוהי הדרך הנכונה ביותר. לתקוע אותה ביקום ההוא? כיצד נבצע זאת? כיצד אנו יכולים לדעת אם היא איננה שבה כבר? היא לא תשרוד שם הרבה זמן. בנתיים, לאחר חיסול האחות אנחנו רק רודפים אחריה. אני מסרבת בכל תקן של בקשה להצטרף ולקחת חלק בפעולה הזאת של המסדר. בלעדי אינכם יכולים לבצע את המשימה. תמסרו לאגודה בהצלחה." צעקה בכעס הסגולה. היא הייתה אלגנטית משחשבתי.
"סייג'ן!" צעקו בכוח בעלי הקרניים. "תסתכלי על עצמך! תראי מה נהיה ממך! לא להאמין שהאגודה באמת חשבה שתוכלי להואיל לנו!! אנחנו ידענו מההתחלה שתסרבי ובכל זאת הייתה בנו תקווה שאולי תעזרי לאחייך היקרים. את מוזמנת לשרוף את פרטי האגודה. את לא תחזרי לכאן. זאת הייתה שבועה ואת הפרת אותה בכל תקן. המשך לילה נעים, גברת צעירה." הוסיפו בכעס ומהירות, אך הטיחו בה כל מילה ומילה כדי לתת להן לחלחל בראשה של סייג'ן.
תוך רגע הדמויות המקורנות נעלמו בהבזק אור, וסייג'ן נפלה על ברכייה והתייפחה. התקרבתי אליה בנסיון להבין על מה מדובר ואיך זה קשור אליי, אך ברגע שבו נגעתי בדמותה החשכה סגרה עליי.
*ה.כ: הלשנפ (לשון הפניה) של הדמויות בעלות הקרניים הוא הם/אתם.
YOU ARE READING
האלפית והחזרה לשום מקום
Fantasía**בתהליך** "אם תאמיני שכל זה קיים, שזה אמיתי, אז הוא יהיה אמיתי. למשל, כשחזרת 'הביתה', האמת בכל רוחך שהמקום הזה היה אמיתי. שהדף שראית הוא לא סתם חלום. זה מה שזימן אותי למצוא אותך. יכולתי להרגיש בתשוקתך לחזרה הביתה. למקום המתאים לך. עשית את המעשה הנכ...
