לוקחת סיכון

פרק 5

לפני 11 שנה

״זה מאוד מחמיא לי, את יודעת, אני אוהב להיות איתך ואני אוהב את המכתבים שלך שאת כותבת לי, אבל אני עוד שניה בצבא ואת אפילו לא עשית בגרויות עוד״ אני מגלגלת את עיניי
״אז? גיל אומר הכל? עידן, נו באמת״ אני משלבת את זרועותיי.
״תשתי״ הוא אומר , יותר נכון מצווה.
״לא רוצה״ אני נמנעת מלהביט בו.
״אתה יודע שאני ואתה זה מיוחד, אל תעשה אותי מטומטמת כי אני קטנה ממך. זה לא אומר כלום.״ אני ממשיכה בדעתי
הוא מחייך וניגש לפתוח לי את הבקבוק , מוזג לכוס הנקייה שבצד השולחן ומושיט לי אותה ״תשתי״ הוא חוזר על אותן המילים והגרון שלי באמת זקוק לכוס הזאת, אז אני נכנעת ומסיימת אותה בשלוק.
״אני לא מרגיש שאני צריך חברה עכשיו, זה פשוט לא מתאים״ הוא אומר ואני עדיין לא נכנעת. הוא אהבת חיי, הוא חייב להיות, אני מרגישה את זה בכל גופי ואני יודעת שגם הוא.
״אתה אפילו לא נתת לנו צ׳אנס״ אני ממלמלת והוא מחייך וקם ממקומו היישר לשבת בכסא לידי.
״נטלי״ השם שלי יוצא מפיו כמו מנגינה מושלמת.
״כיף לי איתך״ הוא אוחז בידיי ״אבל אני חושב שאת לא מוכנה לזה גם״ לא מוכנה לזה? מה הוא צוחק עליי? ״היית פעם בזוגיות?״ הוא שואל בכנות , והאמת היא שבאמת לא הייתי חוץ מפעם אחת בכיתה ה׳ שיאיר מהכיתה שלי הציע לי ולעוד ילדה באותו היום חברוּת ,
ובגלל שהיא הביאה לו שוקולד בצורת לב ביום למחרת הוא אמר שהוא לא רוצה להיות חבר שלי. הייתי עצובה כל כך, שלא רציתי לאכול שוקולד בצורת לב שאמא שלי תמיד הייתה מביאה במשלוחי מנות.
״לא״ אני נאנחת ״אז אני כן חוויתי וזאת חוויה לא נעימה, אני לא רוצה שאחד מאיתנו ייפגע״ אוי נו באמת
״ומה עכשיו ייקרה? אתה לא תתאהב אף פעם כי אתה מפחד להיפגע? זה מטופש. כך לא תחווה אהבה אף פעם. אני לא מפחדת מלהיפגע, אני רוצה לחוות.״ אני אומרת ולוקחת את ידיי מידו בחזרה לשילוב ידיים.
״את כל כך עקשנית״ הוא אומר
״ואתה פחדן.״
הוא נושק ללחיי וזאת מחווה כל כך נעימה שאני מסוגלת לדמיין אותה שעות במוחי.
״בסדר, תצאי איתי לדייט קודם.״ הלב שלי עושה לפחות מאתיים סלטות לפני שהוא חוזר למקומו. דייט? אלוהים!
״דייט?״ אני מחייכת ״כן, כן, דייט. לאט לאט נכיר אחד את השניה טוב יותר ואולי באמת זה יקרה מה שאת אומרת שאת מרגישה״ או הו, ללא ספק אתה תרגיש את זה ביחד איתי.
אני משפילה את ראשי ״אוקיי, אז דייט״ .

הווה

אני מתעוררת כשקולות נמוכים מחרישים את אוזניי, כשאני מתעוררת הפה שלי כל כך יבש שאני מרגישה שאני לא יכולה לדבר.
אני מחוברת לצינורות באפי, בידיי וכאב חד בצלע השמאלית שלי מעיר את תשומת ליבי , אני עטופה בתחבושת לבנה סביב בטני.
אני מרימה את ראשי ועידן ובועז מתווכחים , אני לא מצליחה להבין על מה וגם לא אכפת לי.
הם עושים לי כאב ראש ואני צריכה מים.
אני לא מצליחה לדבר והם מרוכזים יותר מדיי בריב שלהם, אז אני מזיזה את האינפוזיה שעושה רעש וסוף סוף התשומת לב שלהם מופנית אליי.
בועז ממהר להתקרב אל מיטתי, הוא מלטף אותי ועיניו מוקפות עיגולים שחורים כהוכחה לכך שלא ישן דיי הרבה זמן.
״נטי שלי״ הוא מלטף את שיערי ונושק לראשי ״איך את מרגישה?״ אני מסמנת לו בשפתיי שאני צריכה מים והוא מיד משקה אותי בבקבוק מים שישב על איזשהו כסא מאחוריו.
״תודה״ אני מצליחה להגיד אחרי שסיימתי את כל הבקבוק.
״מה קרה?״ אני מוסיפה, בועז נאנח ומסתכל על עידן ״מה אתה עושה פה?״ אני מביטה בעידן בבלבול.
״נט, מישהו ירה בך״ בועז אומר , מי ירצה לירות בי?
״מה? למה?״ אני מבולבלת
״אומרים שזה היה התנקשות של מישהו שניסה לפגוע במישהו אחר וזה פגע בך במקומו״ איזה מזל משמיים.
״גילו מי זה ובמי הוא רצה לפגוע?״ אני שואלת והתסכול של בועז עונה לי על השאלה.
עידן לעומת זאת, לא זז מהבעתו האדישה.
״כמה זמן הייתי ככה? אני בסדר נכון?״ אני שואלת עוד שאלה
״היית בניתוח 10 שעות, למזלנו הרופאים הצליחו להוציא את הקליע בסופו של דבר. איבדת הרבה דם, וזה מה שסיבך את הניתוח והאריך אותו״ בועז אומר בזמן שהוא מלטף את ידי.
״נטלי, שלום , אני רואה שהתעוררת״ הרופא אומר בזמן שהוא נכנס אל החדר , אני מחייכת ״כן, מתי אוכל להשתחרר?״ הוא מתקדם אליי ורושם כמה דברים בדפים שבידו ״מיד אבדוק. מקווה שמחר בצהריים כבר״ כל כך הרבה זמן?
״אני צריכה לדבר עם דודי״ אני נאנחת ומחפשת את הטלפון שלי בעיניי ״דיברתי איתו כבר״ עידן אומר , עדיין עומד בכניסה ואוחז את הקסדה שלו בידו. גם הוא נראה ששהה פה הרבה זמן.
״את רוצה לאכול?״ בועז שואל אחרי שהרופא יוצא והבטן שלי מדברת במקומי.
״יש פה מקדונלדס?״ אני מחייכת , בועז מנשק את ראשי ויוצא מהחדר. רק עידן נשאר, עומד ומסתכל עליי.
״אפשר הסבר למה אתה עושה פה?״ אני שואלת , הוא לא זז ממקומו ״הייתי בחופש״ הוא מתרץ
״ברצינות? באותו הזמן שאני הייתי ובאותו מקום במקרה?״ הוא מתקדם אליי ומניח את הקסדה על הכסא.
״רציתי לשמור עלייך, הייתה לי תחושת בטן לא טובה״ אני מגלגלת את עיניי ״אתה שקרן״ הוא מעביר את ידו בשיערי המנופח , המגע שלו, המגע שלו מחזיר אותי אחורה לשנים שחשבתי שבחיים לא ארצה לשכוח.
״תפסיק״ אני מתחננת בשקט ״את אפילו לא נתת לי להסביר. שלוש שנים שלא הפסקתי להתקשר״ אני נזכרת בשלוש שנים האלו שהייתי צריכה להחליף מספר טלפון בגללו.
״דיי״ אני מסובבת את פניי, לא מסוגלת ולא רוצה להביט בו.
״אני לא רוצה שום קשר איתך מה אתה לא מבין? אני לא סומכת עליך״ אני אומרת, עדיין מבלי להביט בו ״אני אלחם עליך כמו שנלחמת עליי״ הוא עדיין מסתכל עליי, אני יכולה להרגיש את זה ״זאת הייתה טעות. הייתי ילדה בת ארבע עשרה שלא יודעת על מה היא מדברת. עכשיו תצא ואל תחזור. יש לך מזל שכואב לי אחרת הייתי דוחפת אותך החוצה בעצמי.״ אני משחקת עם קצוות שיער שלי ומתפללת שבועז יחזור כבר.
עידן לא אומר דבר , לוקח את הקסדה שלו ויוצא מהחדר.
מקווה גם שמחיי לתמיד.

שבועיים עברו, שבועיים ארוכים של החלמה שבה בועז ישב לידי עד שהרגשתי נורמלי לקום על הרגליים, ללכת יותר מרק הספה למטבח ולהתקלח לבד.
״את בטוחה שאת מסוגלת לחזור לעבוד?״ הוא שואל אותי בזמן שאני אוספת את דבריי לתוך התיק , ביחד עם הסנדוויץ חביתה שהוא הכין לי.
״כן בוז, הכל בסדר הרופא אפילו אישר. אני בסך הכל יושבת ומדברת״ אני מחייכת ונושקת לשפתיו ״טוב, אפילו אם קצת כואב לך את ישר מרימה לי טלפון. מובן?״
״מובן.״

כשאני נכנסת אל חדרי באולפן מחכה לי זר פרחים ענקי וכמה בלונים על התקרה ״ברוכה השבה!״ ליזי קוראת מאחורי , אני מסתובבת ומחבקת אותה ״איך את מרגישה?״ היא שואלת בזמן שהיא מלטפת את שיערי ״בסדר. הרבה יותר טוב, תודה. איפה דודי?״ אני שואלת והיא מחייכת ״הלך להביא לך עוגה״ הבן אדם אובססיבי לעוגות, כל סיבה שיש להביא עוגה הוא מביא בלי לחשוב פעמיים.
״מתוקה שלי! איך התגעגעתי לפנים היפות שלך!״ מגי צועקת מאחורי ליזי ואני ממהרת לחבק גם אותה ״אני מקווה שאת באמת מרגישה טוב ולא חזרת כי קשה לך להיות בבית״ היא לא טועה בצורת חשיבה שלה, אני באמת כל כך אוהבת את העבודה שלי שאני לא נותנת לעצמי לפספס הרבה ממנה.
פעם אחת באתי עם שפעת נוראית והיו צריכים להכריח אותי לחזור הביתה .
״הכל בסדר אני מבטיחה שאני לגמרי בריאה״ אני מבטיחה להן.
״טוב, קדימה יש לנו חצי שעה עד שעולים לשידור נאפר את הפנים היפות שלך״ מגי מושיבה אותי ומתחילה לטפוח על פניי.

אנחנו שלוש דקות לפני השידור, דודי כבר הספיק להתלהב שחזרתי ולהביא לכולם חתיכה מהעוגת שוקולד המדהימה שהוא קנה.
עידן לעומת זאת, לא נמצא ולא שמעתי שמדברים עליו.
ליזי דוחפת לי אוזניה לתוך האוזן ומאחלת לי בהצלחה , אני עדיין מחפשת את עידן בזווית עיניי.
״איפה עידן?״ אני שואלת אותה והיא עונה לי בפרצוף של ׳אני לא יודעת׳ , הספירה לאחור מתחילה ואני ממהרת לגשת לדודי
״מה עם עידן?״ אני שואלת אותו, תוך כדי המוניטר סופר לאחור 10 שניות, ״הוא לא יבוא, הוא לא עונה ואני ככה מלפטר אותו״ עידן לא מאחר לשום מקום, זה מוזר
אני מחליטה להתעלם מזה ולקחת את זה לטובתי, אולי עדיף באמת שלא יבוא
אני מתיישבת בכסא ומתחילה את השידור, מרגישה בבית.