ו ו ל ט ר

0.4

״אני באמת לא מבינה מה עובר עלייך גברת !״ קלרה מושכת את שמחתי לאחור וצועדת כמה צעדים אחורה בשביל להתבונן כמו שצריך.
״מקווה מאוד שישנת טוב אתמול בלילה , כי היום את לא עומדת לישון בכלל.״ היא מנענעת בראשה לחיוך זך. ״אני כישרון , פשוט כישרון.״
היא מתקדמת בשביל לסדר את השמלה שוב , אבל הפעם אני בועטת בה לאחור. ״לא לא לא , את לא מתקרבת אליי יותר , מעכשיו , עד המוות שלי.״ אני נותנת לה אצבע להזהרה והיא מרצינה.
״אין בעיה , רוצה לזכור את זה במוות שלך ?״ היא מרימה גבה ודוחפת אותי לכיוונה. ״השמלה הזאת עוד תהרוג אותי.״ היא תופרת לי הוד כמה נקודות בלתי נראות בשמלה ורק אז מחייכת.
״אני כזאת מוכשרת.״ חיוכה הענק נפרס על פניה. ״אמרת את זה כבר״ אני מציינת , והיא תוקעת לי מבט. ״חכם שומע פעמיים״
״הכל מוכן ? את בטוחה ?״ קלרה מבדאת בפעם השלישית לפחות בדקה האחרונה ואנחנו נכנסות לרכב הכי גדול שראיתי בחיים.
״אני חושבת שכן״ אני מודיעה , הנהג לוקח ברקס עצום ואנחנו מתחילים לזוז.
״את חושבת שתזכי ?״ קלרה מסתובבת אלי מהמושב הקדמי.
״אני חושבת שאני אזכה בתליה״ ״אל תדברי ככה! אם תסנני את אוצר המילים שלך אני דווקא חושבת שיש לך סיכויים גדולים מאוד.״ היא אומרת ואני נושפת בבוז. ״את יודעת מתי זואי תגיע?״ אני שואלת והיא מביטה בי כלא מבינה. ״זואי, אחת מהנבחרות, היא חברה מאוד טובה שלי״ אני מחייכת בגאווה וקלרה מצמצמת את גבותיה. ״את יודעת, חברה טובה זה לא בהכרח משהו טוב בתחרות הזאת.״
״אני וזואי לא נפרדות, אל תדאגי.״ אני אומרת בביטחון. אין שום סיכוי שאני אריב עם זואי, נכון?
״אם את אומרת, שאר המתמודדות כבר בדרך אני מנחשת,״
״איך את מרגישה? לחוצה?״ קלרה שואלת אותי ואני מנענעת בראשי לשלילה. ״הנסיך המכוער הזה הוא לא יהיה מה שילחיץ אותי,תהיי בטוחה בזה.״ אני עונה וקלרה מחייכת אלי ברוגע מפחיד.
״הגענו, מוכנה?״

...........................
אף אחד לא מת מקצת סדר,״ קלרה אומרת לי ואני נושפת בבוז.
החדר הזה מסודר מדי, לא צריך לסדר אותו עוד. ״הארמון הזה חייב להתלכלך קצת, זה לא הגיוני שהוא כזה מסודר!״ אני נופלת על המיטה הענקית בעצבים. ״תרגעי, עוד כמה דקות את סוף סוף פוגשת את הנסיך!,״ קלרה אומרת בהתרגשות. ״אבל תזכרי לדבר יפה ליאם, יש לך פה והוא מסוגל להעיף אותך בשניה.״ היא מרצינה לרגע ואז חוזרת לחייך באושר. ״ממתי אני לא מדברת יפה?״ אני מחמיצה את פרצופי וקלרה צוחקת בלעג. ״מתי את לא?״ שתינו צוחקות עד הדפיקה בדלת שגרמה לקלרה לחזור למצב הלחוץ תמידי שלה. ״ליאם! את חייבת ללכת,עכשיו!״ היא מרימה אותי מהמיטה בקלילות ופותחת את הדלת לשומר במדים רשמיים שלפי פרצופו משהו לא טוב. ״גבירתי,״ הוא מביט בי, ״את מאחרת לארוחה החגיגית כבר חצי שעה. אמרו לי לקרוא לך.״ הוא מסמן בידו לבוא איתו וקלרה שולחת לי מבט מעודד. אני מושכת בכתפי ויוצאת מהחדר יחד עם השומר. ״לא הגיוני שעבר חצי שעה, זה היה נדמה לי כמו דקה!״ אני מתלוננת והשומר לא מגיב.
״חכי ליאם!״ קלרה צועקת ומביאה לי נעלי עקב לבנות.
״למה אני צריכה אותם?״ אני שואלת בחמיצות וקלרה מגלגלת אליי עיניים. ״היא תבוא בעוד דקה.״ היא מסמנת לשומר ללכת וככה הוא עושה. ״את ממש לא הולכת ככה!״ היא מצביעה על נעליי הבית שלי, הגינס הקרוע והחולצה השחורה של טום. ״מה הבעיה?״ אני שואלת והיא מסתכלת עלי כאילו נפלתי מהירח. ״קחי את זה,״ היא מביאה לי את הנעליים ורצה לארון האחורי. ״ואת זאת!״ היא מוציאה שמלה כחולה, בעלת מחשוף רב בגב ובשסע. ״אני אוהבת אותה.״ אני מציינת והיא מגחכת. ״תיארתי לעצמי, קדימה!״ היא מזרזת אותי ואני נלחצת.
*•*•*•*•*•*•*•*•*•*•*•*•*
״הארמון הזה כל כך גדול,״ אני לוחשת במסדרון שמחוץ לחדר שלי.
השמלה שקצרה הביאה לי, התאימה לי ב99 אחוזים, כאילו נועדה לי.
אני הולכת לאט, בניסיונות של לא ליפול מהעקבים הארורים שלוחצים לי על הרגליים. ״הנה את!״ אני שומעת צרחה מוכרת מאוד ולפתע אני נופלת על הרצפה בכאב כשזואי מעליי. ״אוחחחח, למה את תמיד חייבת לקפוץ?״ אני מרימה את אחת מהעקבים ומגלה שהיא נשברה. אני מחייכת. לפחות זה. אני מורידה אותם ומחליטה להשאיר אותם שם. מה הטעם לבוא עם נעליים שבורות?
״מה את עושה פה?״ אני שואלת והיא מחייכת אליי. ״טוב, הנסיך שלח אותי לקרוא לך, חיכינו לך כבר שעה! אני לא מאמינה שאת פה!״ היא לא עוצרת את החיוך המדבק שלה ואני מחייכת אליה גם. ״לא התחלתם לאכול?״ אני שואלת בבלבול והיא מנענעת את ראשה לשלילה. ״צריך לחכות לכולם, איזו שמלה יפה!״ היא לוקחת צעד לאחור בשביל לבחון את השמלה טוב יותר ואני מסתובבת בראווה. ״קדימה, נלך.״ אני מודיעה אבל זואי מקמטת את עיניה. ״הנעליים שלך.״
״עזבי אותם, אני מעדיפה בלי.״
אנחנו הולכות כמה רגעים ארוכים עד שזואי מודיעה שהגענו ואני מתנשפת בהקלה. היא פותחת את הדלת ואנחנו נכנסות בשקט.
חדר האוכל ענק, בערך פעמיים מהבית שלי, שולחן ארוך מאוד מתנוסס באמצעו, כשעליו מונחים המון מגשי אוכל מכל הסוגים בעולם.
הבטן שלי כבר מתחילה לקרקר ואני לא שומעת כלום חוץ מאת הרעש של הבשר נלעס לי בתוך הפה. ״ליאם קליי?״ קולו של הנסיך מעיר אותי ממחשבותיי ואני מרימה את מבטי, כשכל המבטים מופנים אליי. ״את יכולה בבקשה לשבת.״ הוא מרים את ידו ומסמן לי לשולחן. זואי ממהרת למשוך בידי ואני מתיישבת בכיסא 29. כמו שקצרה אמרה לי.
זואי מביטה בי בהיסוס ורק אז אני מבחינה בזה שכולן עומדות. ״מה?״
״את לא אמורה לשבת בלי ציווי של הנסיך.״ נערה אחת שעומדת מהצד השני שלי לוחשת לי ואני מקמטת את עיניי. ״טוב, כבר ישבתי.״ אני מושכת בכתפי וכחכוך קטן מגיע מראש השולחן. ״מיס קליי, אשמח שתעמדי כמו כל שאר הבנות.״ קולו האדיש של הנסיך חותך את האוזניים שלי ואני מתעצבנת. ״זה יהיה מגוחך אם אקום, למרות שאני כבר יושבת, רק בשביל לשבת שוב.״ אני אומרת בכעס ולוקחת לי קרואסון שוקולד מהקערה שמולי. לחשושים נשמעים ואני נשענת אחורה בעצבים כשזואי לוחצת על גבי. ״את לא אמורה גם לאכול בלי אישור, לא לימדו אותך נימוסים?״ נערה אחת, בלונדינית יפה שלובשת שמלה בצבע ירוק זוהר, שיושבת ממש מולי, אומרת בהתנשאות ואני מרימה ידיים. ״מותר לנשום?״ אני שואלת והיא מרימה גבות. ״אני גם מתפלא שאת מרשה לעצמך לבוא עם שמלה כזאת חשופה, ובלי נעליים!״ היא קוראת בצחוק וכל מי שיושבת לידה, צוחקת.
״את בלי נעליים?״ לוגן, הנסיך, שואל ואני קמה על רגליי ומסתובבת בסיבוב, להראות לנערה את השמלה מזווית יותר טובה. ״למה להסתיר גוף כזה יפה?״ אני מניחה את ידי במותניים שלי בהתנשאות. ״שאלתי שאלה, את בלי נעליים?״ אני מקמטת את עיניי ברוגז. ״טוב, הם נשברו לי בסדר?״ אני נאנחת ומתיישבת שוב. ״כולן יכולות להתחיל לאכול!״ הנסיך קורא וכולן מתיישבות באנחת רווחה. ״חוץ ממיס קליי,״ הוא ממשיך ואני עוצרת את הביס שלי ומביטה בו בשאלה. ״שממש עכשיו, תלך לחדר שלה לקחת נעליים חדשות, ותחזור.״ הוא מסמן לי בידו ללכת ואני משלבת ידיים. ״מה אכפת לך אם אני בלי או עם נעליים?״ אני כמעט צועקת את זה אבל זואי סותמת לי את הפה עם היד. ״היא ממש עכשיו תלך!״ היא דוחפת אותי מהשולחן ואני חוזרת לחדר שלי בעצבים. אני לא מאמינה שהעיפו אותי רק בגלל נעליים!

״איזה אנשים חסרי גבולות!״ אני ממלמלת לעצמי כשאני פותחת את דלת החדר שלי בעצבים. ״מה קרה?״ קלרה שואלת בלחץ ואני נשכבת על המיטה שלי בנוחות. ״נשברו לי הנעליים,״ אני מביטה בה בהתנצלות והיא מהנהנת. ״ואז הנסיך המסריח הזה שלח אותי להביא חדשות.״ אני מסבירה בקצרה מה קרה והיא ממהרת לתת לי זוג נעליים דומות לקודמות. ״לא לא! אני ממש לא הולכת לחזור לשם ולהביך את עצמי. אני נשארת כאן.״ אני מחליטה וקלרה צוחקת. ״ואיך תאכלי?״
״אני שובתת רעב! וכדאי שתודיעי את זה לנסיך כי אני לא מתכוונת ללכת לשום ארוחה!״
״את לא חושבת שהגזמת טיפה? עכשיו הגעת לארמון.״
״עכשיו הגעתי וכבר משעמם לי. את מבינה איזה תסכול?״