'נהדר..' דניאל נאנח כשירד מהאוטובוס אל התחנה האחרונה, ששכנה בקצוות כביש נידח באמצע שום מקום.
הוא היה אחראי בדרך כלל, אבל ליום הזה הוא בהחלט לא ציפה.
הוא גרר את רגליו בחוסר חשק ותחושה ריקה כשצעד אל ספסל התחנה, משחזר במוחו את אירועי היום...
זה התחיל כמו כל יום רגיל בחייו המשעממים.
קימה בשעה סבירה איפשהו בבוקר, הכנת ארוחת בוקר ואכילת חצי ממנה כי נמאס לו לאכול כל יום את אותה הארוחה, אבל אין לו סבלנות להחסיר ממנהגו הקבוע של הכנת טוסט.
עד אותו רגע הכל באמת היה בסדר, ואז אחיו הגדול התקשר לבקש שיבוא לבקר, ביחוד כי באותו יום היה לבתו הקטנה יום הולדת.
דניאל לא בדיוק מהאנשים שישנו מהרגלי היום יום שלהם, שבמקרה שלו זה להיתקע חצי מהיום בבית..
אבל הודות לכך שזו הייתה אחייניתו אותה כל-כך אהב, נענה לבקשה ולקח אוטובוס אל העיר במרחק שעתיים וחצי נסיעה מביתו.
הוא אכל חצי מהטוסט בזמן שהתארגן, הספיק להטעין את הפלאפון שלו למקסימום הסוללה ויצא מהבית.
בדרך הספיק לקנות לקטנה מתנה בכמה שקלים שלקח איתו.
המסיבה הקטנה לאחייניתו בת ה-4 הייתה ממש נחמדה עבורו, הוא הספיק לפגוש את אחיו הגדול ואשתו. הוא הספיק לדבר עם כמה מכרים, לומר שלום לשכנים..
ואז, לחזור הביתה כמובן.
רק שהייתה טעות קטנה בתכנון שלו, הוא פספס את הקו שהיה צריך.
אחיו המודע לכך שאל אם הוא צריך טרמפ הביתה, אבל בגלל השעה המאוחרת וזמן הנסיעה החליט הצעיר לעלות על קו שנוסע לאותו האיזור אליו היה צריך להגיע.
הטעות הקטנה שלו הפכה כרגע למשהו יותר קריטי כשמצא את עצמו עומד בתחנה באמצע שום מקום.
התחנה האחרונה.
זו אפילו לא הייתה תחנה בתוך עיר, או בכביש ראשי.. סתם, מקום נידח.
____
בתחילה דניאל הסיט שיערות שחורות סוררות משדה הראייה שלו והצטנף לתוך הסוודר שלו כשרוח חזקה החלה לנשוב.
לא היה לו שמץ של מושג מה הוא אמור לעשות במצב כזה, לא הייתה לו עוד דרך לחזור.
להתקשר לאחיו לא היה אופציה לאחר הניסיונות הכושלים של שיחות ללא מענה, לא הייתה שם קליטה.
לאחר כשעה מאז שהגיע לשם וניסה לחשוב איך יחזור לביתו, רעש מוזר נשמע מאחורי התחנה.
'מה זה? אנחות..?' זה בהחלט היה נשמע כמו משהו אנושי.
שחור השיער החליט לקום ולהיווכח אם זה באמת משהו אנושי, ולא הוא סתם מסתבך עם חושיו.
הוא לא טעה.
הוא פחד בהתחלה להתקרב. הוא חשב שאולי זה יהיה מישהו שרוצה לפגוע בו, או לחטוף אותו..
הרי חוץ ממנו מי עוד יכול להיות לקראת הלילה בתחנה נידחת ללא דרך לחזור?
כנראה שקיים עוד מישהו כזה,
דניאל נבהל.
נער שנראה בערך בן 17, כמעט בגילו, ישב על האדמה חצי רדום ומחבק את ברכיו.
שיערו הבלונדיני-מלוכלך שהיה צבוע בקצוות באדום עז נפל על פניו ברשלנות, בגדיו הדקים נראו זרוקים על גופו החיוור, הוא רעד ודימם.
בלאגן אנושי.
'יש פה בחור ישן, מאחורי תחנה, רועד ומדמם..' דניאל עיכל את מראה עיניו בשקט.
'יש פה בחור ישן ומדמם-!!! מה אם הוא מת?!-' הוא החל להיכנס ללחץ, איזה יום מטורף עבור בחור בן 18 שסגור חצי מחייו בביתו.
שחור השיער כרע ברך ליד הבלונדיני וניער אותו בפאניקה, "ה-היי... ש-שלום.. אתה ער?.." בתחילה זה היה בטון שקט ואז הוא צעק-
"ש-שלום..! אתה שומע אותי?..-"
דם טיפטף היישר מצד מצחו אל שפתו הוורדרדה של הבלונדיני, שהתעקלה לחיוך עדין.
מה שגרם לדניאל לחדול מדיבורו ולהתחיל כמעט מיד שוב, "שלום.. א-אתה בסדר? מה אתה עושה פה?" הזר פקח אליו עיניים חומות בהירות עם ריסים ארוכים והביט בו בשאלה.
"ש-שלום..!" הבלונדיני נתן חיוך עם שיניים ובהתרגשות יתרה הניף את ידיו באוויר, מה שגרם לבקבוק בירה ריק לצידו ליפול ולהתנפץ ישירות אל ידו.
"כואב.." הוא מלמל, נתן ליד לדמם וסגר שוב את עיניו בכדי להמשיך בתנומתו.
"אתה.. שיכור?" דניאל חיבר בין הדברים, מבין שכנראה אי אפשר ממש לתקשר עם הבחור כשהוא במצב כזה.
הוא רצה לקום ולחזור לביתו כבר, לשבת במיטה ולצפות באיזו סדרה טובה.
אבל לא, העולם החליט בשבילו באותו זמן להיתקע באמצע שום מקום עם זר שיכור ומדמם.
'כמה נפלא..' חשב לעצמו בסרקזם.
____
MoriBlackFanתודה רבה ל
שנתנה לי את המוטיבציה לכתוב ולהעלות את זה!
אממ, מקווה שזה לא משעמם מדי, אני פשוט כותבת מה שעובר לי בראש.
בקיצור, דא פרק ראשון.
מקווה שנהניתם! לכו לקרוא גם את הסיפורים של חברתי הנחמדת, שמתוייגת למעלה^.
YOU ARE READING
דניאל ותום (BoyxBoy)
Romanceלדניאל יש חיים רגילים ומשעממים. לקום כל בוקר, לאכול, לראות איזו סדרה.. הדברים הקלאסיים. עד כמה החיים של דניאל ישארו רגילים ומשעממים כשימצא את עצמו תקוע בתחנת אוטובוס נידחת באמצע שום מקום, יחד עם בחור בגילו, שיכור ומדמם?
