חזרה אחורה 1- האוקסודוס בצרות.

פרק 4

אחרי שאני ולאה הלכנו הרחק מהמשיט, היינו מבולבלים מידי.
"אולי זו מתיחה?" לאה הציעה בזמן שהיא עמדה בצד.
אני ישבתי וחיבקתי את שני רגליי "כן בטח, מי שמותח ישלם המון כסף רק בשביל למתוח שני נערים." התלוננתי "אני אוהב היסטוריה, אבל אני לא חושב שאני יוכל לעשות היסטוריה."

"עם ואנחנו באמת בעבר, אז אך אנחנו חוזרים להווה?" היא שאלה אותי, אוף כאילו שאני יודע איך.
אוקיי מה אנחנו יודעים?
שאנחנו על אונייה.
שאנחנו חזרנו לעבר במקרה לשנת 1947 בגלל שנפלנו לתוך בור.
שבאונייה הזאת כולם רזים והבגדים שלהם קרועים.
ואז אכל התחבר אליי.
"לאה..." גמגמתי "מה עם האנשים שנמצאים על האונייה הזאת... הם... הם..."
"ניצולי שואה..." לאה מלמלה, "אני יודעת.
אבל לפחות הם עכשיו בדרכם לארץ ישראל,שם יתנו להם אוכל ומקום מוגן." היא אמרה וניסתה לחייך אבל כעבור כמה שניות החיוך נמחק.

                              ***

כעבור יום, אני ולאה כבר התרגלנו בערך לכל מה שקורה.
ישנו והתחלקנו עם האוכל כי היה קצת צלחות ליחס האנשים שפה.
אני ולאה היינו על האונייה בגג הפתוח, ראינו את השמיים.
"אף פעם לא חשבתי שאני יהיה פה..." אמרתי ללאה "ואם המעפילים יצליחו להגיע לארץ ישראל... לא יהיה מה שישמח אותי יותר" לחשתי וחייכתי חיוך עצוב.
אני יודע שבתקופת השואה לא היה יותר מידי לאן ללכת, ועכשיו יהודים רוצים להגיע לארץ ישראל אבל שולחים אותם למחנה מעצר בקפריסין.
"אתה יודע דניאל..." לאה אמרה וחיוך היה על פניה "אולי, נפסיק עם הריב שהיה ו..." היא הפסיקה לדבר, בטח פחדה מהתשובה שלי.
"זה בסדר" אמרתי "גם... אני ישמח עם נשכח מהעבר..."
"ונתמקד בעתיד" לאה המשיכה אותי וחיוך היה על פניה הלבנות.

לאחר השקיעה ועוד בוקר ועוד בוקר.
הרגשנו שהסיכוי שלנו לחזור הביתה פוחת.
לאה ואני כבר אשלמנו עם העובדה שלא נחזור הביתה יותר.
היה שתיקה, והיינו כבר מוצאים פחות זמן לחייך.
התעריך היה ה-17 ביולי 1947 ואנחנו קרובים לבוא לארץ ישראל.
היסתקלתי על לאה ואמרתי "את חושבת שאם נדרך על האדמה של הארץ נחזור להווה?" שאלתי.
"נוכל לנסות" לאה אמרה וניצוץ של תקווה אחז בנו.
בערב אכלנו מרק בקערה קטנה, וכל פעם שמישהו היה מסיים לאכול היו שוטפים את הקערה שלו ונותנים למישהו אחר כי לא היה מספיק קערות לכולם.

המרק לא היה אכי טעים אבל זה מה יש, באתחלה לא ידעתי אם כדאי לאכול...
אבל הבטן שלי סימן שכן והייתי מוכן אפילו לאכול כל דבר שזז מרוב שהייתי רעב.

התחיל לרדת הלילה לפי אך שאני חושב עכשיו כבר שעה 23:00.
לאה ישנה על הרצפה הקרה ואני כמה דקות ישנתי אחריה.