חזרה אחורה 1- האוקסודוס בצרות.

פרק 9

לא נתנו לנו לרדת מהאונייה, החזיקו אותנו כיאלו אנחנו חיות.
לא היה להם אכפת מה קורה, ואם אני או לאה ננסה לקפוץ מהאונייה אז מיד יירו בנו.
ישבנו וחיכינו יחד עם כל המעפילים, אתם צריכים לדעת שהיה פה ממש צפוף ולא היה לנו מזגן וגלידה שאפשר להתקרר דרכם.
מעפיל אחד ניגש אליי ואל לאה ושאל "בואו, אתם באים?"
לרגע לא הבנתי אם הוא באמת דיבר איתנו אבל לאה תפסה תפיקוד.
"לאן?" לאה שאלה והיסתקלה על עייניו.
"להעביר מסר לבריטים" הוא אמר ומייד הלך, אני ולאה הלכנו אחריו.
"זה מסוכן?" שאלתי וברור שזאת הייתה שאלה טיפשית.
"לא יודע..." הוא הגיב ועדיין היה נחוש לעשות את הדבר ההוא.

כעבור רגע, ראיתי לפתע את כל הילדים מקדימה של האונייה והמבוגרים מאחרויהם מחולקים לקבוצות.
לפתע כולם היסתכלו על העיר חיפה וכרמל.
עומדים דום והתחילו לשיר.
כמו תזמורת.
"כל עוד בלבב קדימה..." קול המעפילים היצטרפו בשירה וגם לאה.
לא יכולתי לשאת את המחשבה שיגרשו אותנו מפה, זה הבית שלנו!
אחרי כל מה שעברנו הם רוצים שנמות שוב?
באו אלינו חיילים בריטים, עלו על האונייה והתחילו למשוך אותנו מהאונייה.

הם ניסו למשוך אותנו בכוח מהאוניות, הם משכו אותנו חזק.
חייל בריטי בא לכיווני, והרמתי את קולי בשביל לשיר את התקווה יותר חזק "להיות עם חופשי..." ודמעות צרבו את עיניי.
החייל תפס את ידי וניסה לקחת אותי בכל הכוח שלו, רצה להרחיק אותי משאר המהמעפילים.
אבל לא הסכמתי, לאה לקחה את ידי והחזיקה אותו בכל הכוח ומאחוריה עוד כמה ילדים החזיקו אותה כדי שלא יקחו אותי.
החייל היה עצבני, אבל אנחנו היהודים סבלנו מספיק ולא נחזור לא לגטו לא למחנות ולא ליערות שוב.
הוא ניסה לקחת אותי מהמותניים אבל קבוצת ילדים משכה אותי בכל הכוח כולל לאה תוך כדי שירה.
המבוגרים גם התנגדו שגם אותם ניסו למשוך.
"אנחנו לא נצא מהאוניה, ונפתח בשביתת רעב אם צריך" אמר מישהו מקבוצת המבוגרים וכל האנשים הסכימו איתו.

ולאחר ניסיון רב של החיילים להוציא אותנו בכל הכוח ובהגרסביות הם הפסיקו.
המעפילים התחילו לשיר עוד שיר, אני משאר שזה שיר על אוקסודוס, כי הופיאה בה המילה כמה פעמים.
אני ולאה עקבנו אחריהם במילים. 
ומשב רוח קריר וחזק התחיל, כל שערי עף ובגדיי אבל המשכתי לעמוד ונאבקתי נגד הרוח, לאחר כמה שניות עפתי בכוח מחוץ לאונייה והדבר הראשון שראיתי כשפקחתי את עיניי זה מבנה נטוש ושלידו יש בור קטן.