between dead and alive - L.S

פרק 15

כעבור שבועיים

נ.מ לואי

אני ואלכס נהינו חברים ממש טובים
הכרתי אותו,
הוא לומד פסיכולוגיה ועובד בבר כדי לשלם על הלימודים
הצבע האהוב עליו הוא אדום
המאכל האהוב עליו זה פסטה רוזה
הוא מת על הסדרה כיתה קטלנית והוא אפילו היה עובר צד בשביל מרכוס
(מרכוס פשוט מושלם והייתי חייבת להכניס אותו לפאנפיק אז תתמודדו ה.כ)

גיליתי שהוא חבר ממש טוב וגם בנאדם שממש נוח לספר לו דברים

כל פעם שאני נזכר בהארי הוא עוזר לי לשכוח שוב

כל פעם שאני מרגיש כאילו אני לא מספיק בשביל לעולם הוא עוזר לי להרגיש כאילו יש סיבה שאני קיים

כל פעם שאני פשוט צריך להיפגש עם מישהו רק כדי שאני לא אצטרך להיות בבית

הוא החבר הכי טוב שאפשר לבקש

אבל לפעמים חבר זה לא מספיק כדי לעבור דברים

בדיוק הוא חזר לביתו אחרי שראינו סרט ביחד

ברגע שאלכס עזב את ביתי המחשבות התחילו לחזור

מכירים את זה שבסביבת אנשים אתה יכול להיות לגמרי בסדר,
לשמוח, לספר בדיחות, להיות,
ואז ברגע שאתה חוזר להיות לבד אז המחשבות האלה חוזרות

אני לא מספיק
אני מכוער
הארי עזב מסיבה מוצדקת
כולם עוזבים
אלכס סתם עוזר לי מרחמים
אני לבד בעולם
מישהו בכלל ישים לב אם אני אמות?

דמעות התחילו לרדת

הפעלתי פלייליסט של מוזיקה עצובה
כנראה זה לא עוזר למצב אבל אני זה גורם לי להרגיש אולי במקרה מישהו יכול להבין מה אני מרגיש

יש זמר שאני אוהב שאף פעם לא הראה את הפרצוף שלו
זמר ישן
מלפני ארבעים שנה בערך

קראו לו אדוארד סלייטס
(כתבתי את זה בשתיים בלילה אז מתתי מצחוק כי קראתי לו סלייטס שזה סטיילס הפוך, עזבו ההומור שלי שבור ה.כ)

הוא שר שיר שאני מאוד מתחבר אליו
קוראים לו מטילדה

הוא פשוט גורם לי לחשוב שהוא כתב את השיר עליי, למרות שזה לא הגיוני

הדמעות לא עוצרות

שעה וחצי עברה ועדיין אני נמצא באותו מצב
שירים ממשיכים להתנגן באופן רנדומלי אבל זה נראה כאילו הספוטיפי מבין בדיוק מה אני מרגיש
ידוע לשים את השירים שאני צריך לשמוע,
חלקם עצובים
חלקם שקטים
חלקם פשוט צרחות שאני צורח איתם
חלקם מנסים להראות כמה אני חשוב ושאוהבים אותי
חלקם פשוט שואלים אם זה לא יהיה יותר קל פשוט לוותר

אני הולך לשירותים ונופל על הריצפה
אני ממשיך לבכות

מוציא סכין גילוח מהמגירה

אני יודע שזה לא חכם
אני יודע שיש אנשים שאכפת להם ממני
אני פשוט מרגיש שלא
אני מרגיש שאם אני אמות אף אחד לא ישים לב
אני מרגיש שלאף אחד לא אכפת
אני מרגיש שאף אחד לא מקשיב
אני מרגיש שאף אחד לא מבין
הסתכלתי על עצמי במראה
אני עם עיינים אדומות ברוב בכי

אני לא יכול

אנשים מצפים ממני להיות חזק,

אנשים מצפים להיות הבנאדם השמח

אני יודע שזה מה שאני צריך לעשות, להיות חזק

אבל זה קשה, זה קשה לעלות חיוך ולצחוק ולאכול ולשחק אותה כאילו הכל בסדר
אבל לא
כלום לא בסדר

זה לא כל הזמן לא טוב
לפעמים החיוך שלי אמיתי,
לפעמים שאלכס מספר בדיחה הצחוק שלי אמיתי
לפעמים שהוא עושה פרצוף מצחיק אני מחייך ועושה לו פרצוף גם

אני משתגע
אני מעיף את הסכין מהיד שלי
לוקח מפתחות ורץ החוצה

לא משנה לאן אני הולך אני פשוט צריך להתרחק מהקירות ששופטות אותי כל הזמן

הקירות שגורמות לי להרגיש לא מספיק
לא טוב

אני רץ לבית שהייתי בו יותר מידי פעמים

הבית שאני יכול ללכת אליו בעיינים עצומות

אני מגיע לבית אפילו שזה יותר אחוזה
אבל היא ריקה, האור כבוי
אין שום רכב בחניה
אותו דבר כמו בכל הזמן האחרון

אני מסתכל על הבית וצוחק על עצמי בראשי,
גם אחרי שהוא אמר שהוא לא רוצה שום קשר אליי אני עדיין לא יכול להוציא אותו מחיי

הארי סטיילס מה עשית לי

אני מגיע לכניסה של הבית יושב על המדרגות, זה כבר עצוב
הבית מנחם אותי, מה שהארי אמור לעשות במקומו
אני חושב על כל מה שאני והארי עשינו ביחד בבית הזה
הרבה זכרונות יש לי מהבית הזה
אבל ברור שברגע שהארי החליט שאני כבר לא מספיק לו ונמאס לו הוא פשוט קם והלך

כמו כולם בעצם

זה הפרק להיום

אם מישהו צריך לדבר אני פה בשביל הכל
תשלחו לי הודעה מתי שאתם צריכים

אוהבת אותכם מלא אנשים תמיד תזכרו את זה

TPWK
doing it the tommo way