בסביבות שתיים - עשרה וחצי נשמע רישרוש קולני מהפרוזדור שבחוץ, ואישה חייכנית פתחה את דלת התא ושאלה: "תרצו משהו מהעגלה, חמודים?" הארי בדיוק עמד להגיד שהוא לא היה רעב, אמא שלו חששה מהנסיעה הארוכה עד להוגוורטס, ולכן הכינה ארוחת בוקר גדולה במיוחד, אבל דראקו כבר קנה בערך חצי מהעגלה.
"אבא שלי נתן לי כסף לקנות ממתקים. אתה רוצה משהו מכאן?" דראקו שאל, והארי החליט לאכול צפרדע שוקולד אחת. כשהארי פתח את הקופסה, הצפרדע כמעט קפצה מתוכה, אבל כבר היה לו ניסיון עם צפרדעי שוקולד מרדניות, והוא הצליח לאכול אותה.
"קיבלתי את הקלף של דמבלדור... יש לי כבר לפחות שישה כאלו."
"אני יכול אותו?" דראקו שאל.
"כן, בוודאי." הארי הושיט לו את הקלף.
"איכשהו, לא השגתי עדיין את הקלף של דמבלדור."
"כי דמבלדור מתעב אנשים כמוך." רון וויזלי אמר. מסתבר שהוא היה בתא הצמוד לתאם של הארי ודראקו.
"לא שאלתי אותך, וויזלי. למען האמת, לא שאלתי אף אחד."
"שונא מוגלגים!"
"אתה באמת אומר את זה כעלבון?" דראקו אמר. הויכוח הקולני נמשך בערך כל הנסיעה, ולהארי לא נותר לעשות דבר מלבד להסתכל על הנוף. הרכבת נסעה מהר. הנופים התחלפו והשתנו במהירות, והארי יכל לבהות בהם במשך שעות. הוא שמע קול שהוציא אותו מעולם המחשבות בו היה תקוע.
"כדאי שנחליף לתלבושת בית הספר שלנו." דראקו אמר, "בקרוב, התלבושת שלי תהיה ירוקה. תלבושת של סלית'רין, אתה יודע."
"למה אתה רוצה להתמיין לסלית'רין? אומרים שהם קרים, מרושעים, וכל מה שאכפת להם ממנו הוא טוהר דם."
"שטויות בבירצפת שנובעות רק מפחד. הם יודעים שטהורי הדם ואדון האופל חזקים מהם, אז הם ממציאים עליהם סיפורי אימה. סלית'רין הוא הבית לחזקים. לאנשים עם תשוקה אמיתית. שמוכנים להקריב הכל בשביל מה שהם מאמינים בו. "
"התיאור הזה יכול להתאים גם לגריפינדורים. הם אמיצים, חזקים, ובעלי תשוקה, למרות שאני בכלל מאמין שאתה תתמיין להפלפאף."
"אני יודע, אני מתוק עד כדי כך." דראק צחק.
"עוד חמש דקות נגיע להוגוורטס. אנא השאירו את המזוודות שלכם על הרכבת, הן יועברו לבית - הספר בנפרד." קול הידהד ברחבי הרכבת. הבטן של הארי התהפכה בעצבנות, והוא שם לב שאפילו דראקו, שעורו היה חיוור תמיד, הצליח, איכשהו, להחוויר עוד קצת.
"טוב, כדאי שנצא לפני שכל מעריצי לונגבוטום יתחילו פקק תנועה." הארי אמר והתקדם לכיוון היציאה.
"הארי?"
"כן, דראקו?"
"חשוב לי שתדע... לגריפינדור אולי יש אומץ, אבל לסלית'רין יש נחישות, עורמה, שאפתנות ומנהיגות. לגריפינדור יש רק דרך פעולה. לסלית'רין יש את המניע. להיות סלית'רין זה לא רק להיות טהור דם, חזק ומפחיד. להיות סלית'רין זה להתעלות על עצמך. להתעלות מעל הפחדים שלך. להתעלות על עצמך. להיות מסוגל להקריב דברים בשביל מה שאתה מאמין בו. להיות סלית'רין זה לדעת איפה הלב שלך, ולמען מה הוא פועם. להיות סלית'רין זה להרגיש את הדם זורם בעורקים שלך, לעמוד בגאון ולדבר על מה שאתה מאמין בו. להיות סלית'רין זה להיות חי באמת."
"מי מילא לך את המוח בשטויות האלה? וולדמורט?" רון וויזלי, שכנראה שמע את הנאום של דראקו ממסדרון הרכבת אמר, ודראקו נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ.
"דראקו," הארי הסתכל לתוך העיניים האפורות שלו, "להיות סלית'רין זה להתעלות על עצמך. תזכור את זה."
"בהצלחה ביום הראשון, וויזלי." דראקו אמר ולקח נשימה עמוקה, "אתה תהיה גריפינדור למופת."
"ואתה תהיה סלית'רין נהדר." רון אמר, "אם מותר בכלל להגיד את המילים 'סלית'רין' ו'נהדר' באותו המשפט."
הרכבת האטה ולבסוף נעצרה. למזלו של הארי, שהחליט לצאת מתאו מוקדם יותר, הוא לא היה חלק מחבורת הילדים הנדחפים. כשיצא (ראשון) מהרכבת, הוא גילה רציף קטן, חשוך וקר, שהדבר החם היחיד בו הוא אור פנס. את הפנס החזיק ענק - כנראה שזה היה האגריד, שומר המפתחות של הוגוורטס. פניו של הענק שכנראה היה האגריד הוסתרו כמעט לגמרי מאחורי רעמת שיער ארוכה ופרועה וזקן פראי וסבוך והדבר היחיד שנגלה מבעד לכל השיער, היה זוג עיניים שחורות.
"תלמידים חדשים! תלמידים חדשים, הנה לכאן!" הענק אמר. כשנוויל התקרב אליו, הארי יכל לראות שמץ של חיוך מבעד לזקנו הסבוך.
"תודה, האגריד." נוויל חייך אליו.
"הכל בשביל הילד שנשאר בחיים." האגריד אמר. כמובן שאפילו שומר המפתחות של הוגוורטס יתן ייחס מיוחד לנוויל לונגבוטום. לילד שנשאר בחיים. גם ההורים של הארי היו שם באותו הלילה. בלילה שאנה ופרנק נרצחו. והוא לא נבחר או מיוחד בשום צורה. למה נוויל כן?
"אתה בסדר?" דראקו שאל.
"כן, פשוט... קצת נמאס לי מהילד שנשאר בחיים."
"כולנו קורבנות של אדון האופל. אין שום דבר מיוחד במי ששרד אותו פעם אחת." דראקו אמר. הם המשיכו להתקדם בשביל, ומצאו את עצמם על שפתו של אגם שחור וגדול. על ראש הר גבוה, בצידו השני של האגם, עם חלונות שנצנצו באור כוכבי השמיים עמדת טירה ענקית, עטורת מגדלים וצריחים רבים.
"היא יפהפיה..." הארי מלמל.
"הוגוורטס. אתה מאמין שכאן נלמד בשבע השנים הבאות?"
"למען האמת, קצת קשה לי להאמין."
"טוב, כדאי שתתחיל להאמין. ושתיכנס לסירה." האגריד אמר, "אתה הבן של הפוטרים, נכון? הארי?"
"כן."
"וזה..."
"מאלפוי. דראקו מאלפוי."
"כן, נכון... אבא שלך לא היה אוכל מוות?" האגריד אמר, וגם אם לא התכוון, נשמע שהוא לועג לדראקו.
"אבא שלי הוא אדם טוב, ענק. מי שהוא בחר לשרת הוא עניינו בלבד."
"אתה צודק, מאלפוי. אני מתנצל, לא הייתי צריך להגיד את זה." האגריד אמר וכיוון אותם לסירה. השתקפות שמי הלילה באגם הפכה. אותו לשחור, והארי הרגיש כאילו הוא מרחף. כאילו אם רק יתאמץ קצת, יוכל לגעת בעננים. מי יודע, אולי כשילמד בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, הוא יהיה מסוגל לגעת בעננים באמת.
YOU ARE READING
הנבחר - ספר ראשון
أدب الهواةהארי פוטר, בנם של לילי וג'יימס מתחיל את שנתו הראשונה בהוגוורטס - בית הספר לכישוף ולקוסמות. הוא מכיר חברים חדשים, כמו הרמיוני גריינג'ר, החכמולוגית מרייבנקלו, דראקו מאלפוי, האובססיבי לטוהר דם ורון וויזלי, המגונן על משפחתו בכל מחיר. למרות כל החברים ה...
