הנבחר - ספר ראשון

פרק 4 - הרכבת להוגוורטס

"אז, אתה טוען שכדי להגיע לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, אני צריך לרוץ דרך המחסום הזה?" הארי שאל. למרות כל הסיפורים ששמע על הוגוורטס, היה לו קשה להאמין שריצה דרך מחסום, שנראה מוצק מאוד, תתרום לו במשהו - מלבד, אולי, זעזוע מוח קל.

"זה בדיוק מה שאני אומר, הארי. תחזיק לי את היד ונרוץ ביחד." סיריוס אמר.

"אם אתה מפחד, אתה יכול לעצום עיניים. זה תמיד עזר לי." רמוס הציע.

"הוא יהיה בסדר גמור. נכון הארי?"

"כ-כן, אבא. אני מניח."

"בסדר, אתה מוכן? אני מבטיחה שזה לא יכאב בכלל." לילי אמרה. הארי הקשיב לה ורץ דרך המחסום שבין רציף תשע לרציף עשר בתחנת קינגס קרוס. כשפקח את עיניו, הוא מצא מולו את רציף תשע ושלושה רבעים, ואת רכבת האקספרס להוגוורטס.

"וואו..." הארי אמר. הוא ראה דברים קסומים בעברו, כמובן,  אבל הרכבת להוגוורטס נתנה לו תחושה קסומה מסוג קצת אחר. תחושת שייכות.

"יש לך הכל בעגלה?"

"כן, אל תדאגי אמא."

"תזכור, לא להתחבר לסלית'רינים!"

"רך-כף טועה. אני לא רואה שום סיבה שלא תתחבר לילד המשתייך לבית סלית'רין אם הוא בן אדם טוב."

"אני מסכימה."

"תתחבר עם מי שאתה רוצה, בן. רק תשמור על עצמך." ג'יימס אמר וחיבק את הארי. כולם לאט לאט הצטרפו לחיבוק קבוצתי. הארי הרגיש שהוא עטוף מכל הכיוונים. הוא לא יכול ליפול, ואם ייפול, מישהו תמיד יהיה שם כדי להחזיק אותו.

״אני חושב שכדאי לך ללכת, הרכבת יוצאת בעוד חמש דקות.״ רמוס אמר. הארי התחיל להתקדם לכיוון הרכבת, ואביו, אמו, סיריוס ורמוס נהפכו לאט לאט לדמויות קטנות ומטושטשות.

הארי התקדם בין הקרונות. כמעט כולם היו מלאים. הכי מלא היה הקרון של נוויל לונגבוטום. כמובן שהארי הכיר את נוויל. מי לא מכיר את נוויל? הנבחר. הילד שנשאר בחיים. כן, בטח. להארי לא היה אכפת משום צלקת בצורת ברק על הראש של אף ילד. הארי לא האמין לשום אגדה. אף אחד לא באמת נבחר. נוויל לונגבוטום היה רק בן שנה כשהוריו מתו. כשוולדמורט כיוון אליו את הקללה הממיתה. תינוק בן שנה לא יכול להיות מכשף גדול, ובטח שלא "הנבחר". הקללה כנראה פיספסה אותו, וזה הכל.

מה שהפריע להארי יותר מכל, הוא שבגלל מועדון המעריצים של נוויל, ואולי בגלל נוויל עצמו, אף אחד לא מתייחס לכל שאר מי שחייהם נפסקו, או צולקו לחלוטין, בגלל וולדמורט. בין האנשים האלו נמצאים גם ההורים שלו. גם הם היו באותה פגישה של מסדר עוף החול, בה מתו פראנק ואליס לונגבוטום. הם לא מתו, אבל חייהם השגרתיים לא יכלו להתקיים עוד. הם חיו בפחד, כי אם וולדמורט הרג את פראנק ואליס, אין שום סיבה שהוא לא יהרוג גם אותם. שום סיבה. שהוא לא יכוון את הקללה הממיתה גם על בנם. 

הארי לא מצא שום סיבה להעריך ולהעריץ את נוויל, אבל זה לא מנע מעשרות תלמידים להצטופף בתא שלו, לשאול אותו שאלות פולשניות ולגעת לו בצלקת. הארי המשיך ללכת בין הקרונות, עד שמצא קרון כמעט ריק, בו ישב ילד בעל שיער בלונדיני ועור חיוור. הארי זיהה אותו. זה היה הילד מחנות הגלימות. הילד שצחק על אמא שלו. זה היה התא הריק היחידי, אז הארי היה חייב להתיישב בו.

"הארי פוטר?" הילד שאל, "אני מתנצל על הפגישה הקודמת שלנו. אבא שלי אמר לי שהתנהגתי בחוצפה. למרות שאני מוצא את העובדה שאמא שלך בת מוגלגים משונה, מסתבר שאני לא אמור להראות את רגשותי בפומבי כך." הילד אמר. הוא דיבר ממש כמו העובדים במשרד הקסמים שמידי פעם הגיעו לארוחות ערב, בצורה רהוטה - אך חלקלקה, ונמנעת מהסגרת העמדה האישית.

"אני סולח," הארי שיקר, "איך קוראים לך?"

"מאלפוי. דראקו מאלפוי."

"נחמד לפגוש אותך, דראקו."

"גם אותך, פוטר." דראקו אמר והסתכל על החלון. בזמן שדראקו בהה בנוף, ילד גבוה, בעל שיער ג'ינג'י, נמשים ובגדים בלויים  נכנס לתא. 

"היי! אתם יודעים שנוויל לונגבוטום פה?"

"ולמה בדיוק אתה מוצא את נוויל לונגבוטום מעניין, וויזלי? הוא סתם עוד אחד שבמקרה הצליח לברוח מזרועותו הארוכות של אדון האופל. צר לי לבשר לך, הוא יתפוס אותו בסופו של דבר."

"איך אתה יודע  מה השם שלי?"

"אבא שלי אמר שלכל בני משפחת וויזלי יש שיער ג'ינג'י, נמשים, ויותר ילדים מאשר כסף להחזיק אותם." דראקו אמר והארי ניסה לעצור גיחוך. הוא ידע שזה לא בסדר לצחוק על אף אחד, אבל קול קטן, הקול של אביו, אמר לו שאולי, רק הפעם, זה בסדר. 

"היי!" 

"ואני אפילו לא אתחיל לדבר על איך שאבא שלך מחבק כל מוגל שהוא מוצא כאילו היה בנו. יש סיכוי קל שהוא אוהב אותם יותר מאותך. להם הוא דוקא דואג לזכויות וכסף."

"אל תקשיב לו, רון!" ילדה בעלת שיער חום, עבה ומתולתל ושיניים בולטות קראה לרון וגררה אותו החוצה מהתא, "אני צריכה להסביר לך איך כן להפוך את העכברוש שלך לצהוב!" 

"גם היא בת מוגלגים," דראקו ליגלג, "אתה יודע מה כולם מוצאים בלונגבוטום הזה?"

"ממש לא, למען האמת." הארי אמר.

"אני כבר מחבב אותך, פוטר."