הצד המנצח

פרק 1

"תרצחו את כולם!!" קולו של לואי נשמע, כל כך חדור מטרה וקולני...
בחילה עלתה בגרוני, ליבי הלם בתוך חזי ושמעתי אותו פועם באוזניי בצילצולים אחרי רעש היריה הראשונה. גופי רעד בפחד והזעתי בתוך השמלה הלבנה וההרוסה שלי.
רוס פעל במהירות, לא היסס לרגע - התיישב בריחוף על גופי, ברכיו משני צדי גופי כשהוא רכן מעליי ושלף אקדח מגבו, טען אותו וכיוון קדימה בין הכיסאות -
ירייה, ירייה, ירייה.
הנחתי את ידיי על אוזניי והבטתי על פניו מלאות קור הרוח של רוס, בכיתי בכי שהכאיב לי בחזה, חנק אותי מדמעות והתייפחויות. חיבקתי את מותניו של רוס בחיפוש אחר קרבה, נצמדתי לגופו הכי חזק שאני יכולה אפילו שהוא המשיך לירות ולהתמקד בירי.
גופו הטלטל באחיזתי עם כל ירייה שהדפה אותנו מעט. הוא הוריד את מבטו אליי, הירוק העוצמתי ננעץ בעיניי והבהיר לי שהוא רציני כמו שלא היה מעולם. "תקשיבי לי טוב, ריילי-" אמר בקול נמוך, תפס את פניי ביד אחת והסתכל עמוק לתוך עיניי המפוחדות, "תזחלי ישר משמאל שלך, תתכופפי עם הראש ותיצמדי לכיסאות. כשהשורה תיגמר תקומי ורוצי למסדרון, יש שם דלת מעבר." פקד בקול חד משמעי.
פערתי את עיניי הדומעות והנדתי בראשי בשיגעון, רעדתי כולי מפחד. "אבל מה איתך?!" זעקתי בבכי והעברתי בשיגעון את כפות ידיי על אגנו הקשיח. "אני אסתדר. עכשיו ריילי-" אמר בדחיפות וחזר לכוון עם האקדח בין הכיסאות.
ירייה, ירייה, ירייה.
יצאתי מתחת לגופו, התחלתי לזחול ליד כיסאות העץ הגבוהים תוך כדי שניסיתי להתאפס על עצמי ולהפסיק לבכות כדי לא להרעיש. ראיתי מרחוק את דלת היציאה, שם עמדה קלואי עם אקדח שלוף ומכוון לריצפה כשהיא מביטה בי עם מבט לחוץ. זחלתי במהירות, לא הבטתי לאחור עוד. כשהגעתי לסוף הכיסאות קמתי לישיבת שפופה, הסתכלתי ימינה בטשטוש מכל הדמעות החנוקות... וראיתי מלא חיילים נכנסים מהדלת הצדדית לתוך הכנסייה, מלא מלא מלא חיילים... כולם לבושים חליפות צמודות-שחורות ומסיכה שחורה על פניהם. רובים ענקיים על גופם, חלק כבר על כתפם כשהם מכוונים והחלק האחר עם אקדחים שלופים.
איך רוס יתמודד עם זה לבדו?!
רצתי בכל הכוח לכיוון הדלת, קלואי תפסה את ידי ומשכה אותי למחוץ לכנסייה, הפילה אותי לתוך ידיה של זואי הרחק מהכנסייה.
בכיתי חזק יותר, התייפחתי לתוך כתפה של זואי ביבבות חנוקות כשהיא העבירה את ידה על גבי הלוך ושוב.
"רו-רוס שם..." לחשתי וניסיתי לצאת מהחיבוק שלה, אך היא רק הדקה אותו יותר, לא נתנה לי לצאת. "תשחררי-" סיננתי והעפתי מעליי את זרועותיה, ניסיתי ללכת לכיוון קלואי בדיוק כשהיא סגרה את הדלת ועמדה מולי, חסמה אותי מללכת לבעלי או ארוסי.
הטקס אפילו לא נגמר, זה בכלל לא נחשב. הכומר לא הכריז, הנשיקה לא קרתה... עצב מילא את ליבי, כיווץ אותו והכאיב לי פיזית שלא יכולתי לנשום עוד.
תפסתי את קלואי בכתפיה וניערתי אותה, "רוס שם!! תני. לי. לעבור!" צרחתי עליה וניסיתי להעיף אותה באלימות מדרכי -
אבל היא נעצה את עצמה לרצפה בכל הכוח, תפסה את פניי המוכתמות בדמעות ומסקרה מרוחה והצמידה את המצח שלי לשלה. "תפסיקי להתחרפן ריילי, רוס הוא לוחם מיומן, הוא יהיה בסדר-" צעקה עליי בחזרה וניערה אותי.
קטעתי אותה והנדתי בראשי בכל הכוח, "הוא לא, הוא לא, הוא לא! תני לי לעבור! בבקשה!!!" התייפחתי וצעקתי, התחרפנתי.
התחרפנתי מדאגה, מאהבה ועצב... כבר לא מצאתי את עצמי בתוך כל האי סדר.