book store-Larry

I love you

📚 LOUIS

ישבתי מתחת לדלפק, מיבב בשקט כשברכיי צמודות לחזה וגבי אל העץ, הכל חשוך מסביב ושקט, רק היבבות השקטות שלי בחלל החנות,

בחיים שלי לא חשבתי שזה כזה יכאב, לראות את הארי מנשק מישהי אחרת, להרגיש נבגד, כואב,

אני לא יודע מה קרה שם, אבל מה שכן שכרגע אני לא רוצה לראות את הארי, לא אצליח להסתכל עליו בעיניים בלי לראות אותו עם קנדל בראשי,

ברחתי ישר לחנות הספרים, כי ידעתי שכנראה ייחפש בדירתי קודם כל, ואם ילך לחנות לא יראה אותי או יצליח להיכנס,

הטלפון שלי לא הפסיק להשמיע רטיטות על עץ הדלפק, לא רציתי להסתכל מי זה, שמתי אותו על הדלפק בזמן שאני יושב מתחתיו,

אני אפילו לא צריך לראות כדי לדעת שזה הארי,

הוא בטח מחפש אותי אחרי שנישק את פאקינג קנדל,

המחשבה היחידה שעוברת בראשי, זה אם קנדל נשקה אותו בכוח, או שהוא שיתף פעולה ונישק חזרה.

אם הוא נישק את קנדל חזרה ועכשיו ישקר לי שלא ? אם קנדל בעצם כן נשקה אותו בכוח ואני צריך להקשיב למה שיש לו להגיד,

אבל איך אעשה את זה בידיעה שפתיה המזוהמות היו על שפתיו של הארי ? בכוח או לא, זה עדין כואב,

לעזאזל.

נאנחתי משעין את ראשי לאחור כשדמעות בעיניי, עוצם אותם ונותן לעוד כמה ליפול,

״לואי ?״ שמעתי קול מעומעם במחוץ ופקחתי את עיניי,

הוא פה.

לא זזתי ממקומי, גופי קפא, רק ליבי היה מה שזז, בקצב מהיר וחזק שלרגע פחדתי שישמע את זה מבחוץ,

״לואי אתה פה ?״ שמעתי שוב, ואז דפיקות על זכוכית החנות מבחוץ,

לא לקום לואי. אתה חזק מזה, אל תקום, אתה לא פה.

״לואי בבקשה, אני רואה את הטלפון שלך על הדלפק״

עצמתי את עיניי, ״שיט״ רטנתי, ייבשתי את הדמעות וסידרתי את שיערי שלא יראה כאילו משכתי בו חזק עד כאב,

קיללתי בשקט שהבנתי שכנראה העיניים שלי ואף אדומים, ושום דבר לא יעזור,

התרחקתי ממתחת לדלפק, קם ממקומי כשפניי לכיוון קיר הזכוכית ודלת הזכוכית, רואה את דמותו של הארי קרובה לזכוכית,

עיניו התמקדו על עיניי, ועצרתי את נשמתי כשראיתי את עיניו האדומות והשבילים הרטובים על לחייו שזהרו באור המנורות שבחוץ, עצמתי את עיניי כשהתמונה שלו ושל קנדל עלתה לראשי,

ניערתי אותו ופקחתי את עיניי, ממשיך לבחון את הארי שבצידו השני של קיר הזכוכית

לחייו סמוקות, לא יודע אם זה מהקור או הבכי, כובע גרב על ראשו ברשלנות, וגבותיו מקווצות מדאגה,

״בבקשה, תן לי להיכנס, לדבר איתך״ משך באפו כשדיבר מאחורי הזכוכית כל כך בשקט שבקושי שמעתי,

שפתיי רעדו וראיתי את מבטו האשם ואת עיניו שנפערו, ״אל תבכה בבקשה״ דמעות עלו לעיניו, ויצאתי מאחורי הדלפק לאט, מרגיש שעוד דבר אחד קטן ואני נשבר מולו ובוכה,

התקרבתי אל הדלת עם הצרור של המפתחות שלי בידיי לאחר שהוצאתי מכיסי,

הבטתי בו, פותח את הדלת לאט,

כשרעש המנעול הפתוח נשמע, הדלת נפתחה מהר ומייד הרגשתי את עצמי בזרועותיו של הארי,

נתתי לעצמי לבכות על כתפו, לא חיבקתי חזרה, רק בכיתי,

״לואי, אני כל כך מצטער, כל כך, אני, חיכיתי לך, ואז היא באה, והתחילה לדבר, אמרתי לה להתרחק אבל היא נישקה אותי הכוח״ אמר כשקבר את ראשו בשיערי, וכתגובה ובבתי בשקט, מרגיש את זרועותיו החזקות עוברות על גבי בעדינות,

״זה היה למאית שניה, ואז העפתי אותה מהר, וכשראיתי אותך בורח משם, אתה לא מבין מה הרגשתי, לואי, אתה חייב להאמין לי״ אמר ומשך באפו לפני שהמשיך,

״באתי להמשיך אחרייך אבל היא תפסה אותי, וכשניסיתי להרחיק אותה כדי לתפוס אותך לפני שתעלם ההבטחה באה והרחיקה אותנו, מייד אחרי זה רצתי לבית שלך, אבל הוא היה ריק, וזה המקום השני שחשבתי עליו״ אמר ונשם את שיערי לאפו,

״לואי, בבקשה תסלח לי, אני כל כך מצטער,  בגלל זה נפרדתי ממנה לפני יותר מארבע שנים, היא משוגעת,״ אמר והתרחקתי מכתפו,

הוא בחן את פני שבטח נראו נורא בכלל הבכי במבט מתייסר,

״לוּ, אני כל כך מצטער, באמת, אני אוהב אותך כל כך אתה חייב להקשיב לי״ אמר כשראה את מבטי המהסס ופערתי את עיניי,

״אוהב אותי ?״ מלמלתי כשליבי הרגיש נוכח יותר,

״כמובן שאני אוהב אותך, זה לא היה ברור ?״