הוא הלך ברחוב החשוך, לא היה אף חיים מסביבו, רק אפלה וחשכה.
אה כן, חוץ מהחברים שלו.
הם היו איתו, לצערו הרב.
הם הלכו ביחד, מסתובבים ברחובות להנאתם, קרלוס, איידן, דון, מייסון, וכמובן, הוא עצמו, דמיאן.
אז הם הסתובבו להם. סתם מדברים וצוחקים.
"אחי, שמעת שמצאו גופה לא רחוק מהשכונה שלנו?" מייסון אמר לו, "כן כן, שמעתי" דמיאן אמר באדישות.
"נו?" מייסון אמר כאילו מצפה שיפרט. "כלום" אמר דמיאן, עדיין באותו הטון. "אתה לא מפחד? כלום?" הוא שאל שוב, "כן. כלום"
"אויש נו, זה ברור שהוא יפחד, מה, אתה לא מכיר את דמי הפחדן שלנו?" איידן אמר, כנראה מנסה להתאבד.
"נו ברור, דמי שלנו מפחד כל כך, שאפילו בלילה הוא לא מסוגל לישון לבד בלי איזה בחורה לידו" קרלוס נכנס לשיחה. "אחי, אני לא חושב שזה בגלל שהוא מפחד" דון צחק.
וכך נמשך לו מסע הירידות על דמיאן, עד שהם הגיעו לאיזה בר.
"טוב, יאללה נכנסים?." קרלוס אמר שאל, ובלי לחכות לתשובה או התנגדות, הוא דחף את כולם לתוך המקום.
"נחמד פה" דון אמר. "כן... זה לא כמו המועדונים שאנחנו נוהגים ללכת אליהם בכל סופ"ש" איידן אמר "אבל נחמד פה" הוא הוסיף.
"יאללה דמי אתה בא לשתות קצת?" הוא אמר אליו, "אני אוותר" דמיאן השיב וכולם הסתכלו עליו בהפתעה. "מה? אני עייף".
"אבל איך תלך לישון בלי איזו בחורה לידך?" דון שאל אותו, "אתה יודע שאני יכול שאני יכול להכניס איזה מישהי למיטה גם כשאני לא שיכור..." דמיאן אמר "בעזרת הקסם האישי שלי!" הוא הוסיף בדרמטיות.
מה שבהחלט היה נכון.
דמיאן, עם העניים הירוקות שלו, עורו השזוף ושיערו הכהה שהיה מפוזר על ראשו, שפתיו הגדולות והיפות, ושלא נתחיל לדבר על החיוך והמבט המתגרה בעיניו...
"טוב אחי, אם זה מה שבא לך לא נעצור אותך, אבל רק שתדע, אתה מפסיד" מייסון אמר.
"סבבה" דמיאן השיב לו "הלכתי" ואחרי שנפרד מכולם, הלך לדרכו.
הוא הלך לבדו ברחוב החשוך והאפל (והפעם באמת), בועט בפחית קטנה שראה לידו, הוא נכנס לסמטה בשביל לעשות קיצור דרך, להגיע לביתו כמה שיותר מהר. הוא בעט בפחית חזק לכיוון הקיר, מוציא עליה עצבים, מחכה לשמוע את הרעש שלה נדפקת בקיר, אבל לא. לא היה רעש. במקום הרעש, קול חלש, חלש מאוד, אמר "אאוץ'". דמיאן חשב שהוא הוזה אז הוא פשוט המשיך ללכת, ועצר והסתובב ברגע שראה את הפחית נזרקת לכיוון הפוך ממנו בעט אותה.
"מה לעזאזל--" הוא אמר שנייה לפני שהדליק את הפנס של הפלאפון שלו, ומכוון אותו אל אותו המקום ממנו נזרקה הפחית שהוא בעט, היה שם ילד, יותר נכון נער. נער שישב שם והסתכל עליו בעניים כחולות ומפוחדות, היה לו ג'קט אפור קרוע עם כובע שהסתיר את שערו, ומכנסיים קרועים גם הם, והוא היה חיוור ורזה בקטע מפחיד. ובכל זאת, היה בנער הזה משהו שגרם לדמיאן להרגיש הרגשה, שכמוה לא הרגיש מעולם, אבל כרגע לא היה לא אכפת, הוא רק רצה להבין מה הנער עושה פה לבד, בסמטה, בחושך.
הנער נשך את שפתו התחתונה בפחד, הוא פחד ממה שעמד לקרות.
"היי..." דמיאן אמר לו ברוך, יבבה נפלטה מפיו של הנער, הוא ממש פחד.
דמיאן הושיט את ידו אל התיק שלו והוציא ממנו את החטיף שלא הספיק לאכול היום. "קח" הוא הושיט לו את החטיף, וכשראה שהנער מפחד לקחת אותו, הוא השאיר את החטיף לידו על הרצפה, קם והלך.
הוא נכנס לביתו וכל הדרך הוא לא הפסיק לחשוב על אותו הנער, היה בו משהו, משהו מלאכי כזה, הוא לא בדיוק ידע מה הייתה ההרגשה הזו, אבל הוא אהב אותה. ועם כל זה, הוא פחד.
הוא ניסה להרחיק ממנו את המצפון שתקף אותו.
"הוא יסתדר, הכל יהיה בסדר" הוא אמר לעצמו כשהתארגן לשינה. אויש נו, על מי הוא עובד, הנער הזה ימות! אף אחד לא יכול לחיות ברחוב, ועוד בקור הזה, ולא למות. "טוב, זה לא הבעיה שלי. זה הבעיה שלו. אין לי שום קשר לזה" הוא ניסה שוב אבל לא הצליח להרחיק את המצפון הנוראי הזה. הוא יכל לפחות לעזור לו. טוב, הוא עזר לו, הוא נתן לו את החטיף ההוא... אוף. הוא היה יכול לעזור יותר. הוא חשב לעצמו בזמן שנשכב במיטה.
טוב. שקט. הוא השתיק את כל המחשבות האלה שלו, ושקע בשינה עמוקה....
--------------------------------------
טוב אז זה הפרק הראשון😊😋💖
מקווה שאהבתם ונהנתם !❤🤩🙂
אם אהבתם אל תשכחו להצביע💞
הארות או הערות תכתבו בתגובות זה ממש ממש חשוב לי🙏💛🖤
YOU ARE READING
The Angelic Devil (מופסק זמנית)
Science Fiction"אתה שונה" "אתה מוזר" "ילד חסר תועלת" "תעוף מפה" "אתה מזויף" משפטים כאלה ואחרים נזרקו לעברו בכל יום עד שזרקו אותו, הוא ידע, הוא לא בסדר, אבל זה בסדר, כי הוא השלים עם זה. -------------- חיים של מלאך מגורש אף פעם לא יכולים להיות קלים, אתם יכולים לתאר...
