הוא קם בבוקר מהשעון המעורר, פוקח לאט את עיניו, מתרגל לקרני השמש שחדרו דרך החלון.
הוא התיישב על המיטה, מפהק פיהוק גדול, הוא כל כל עייף, הוא לא הצליח לישון אתמול בלילה כמו שצריך, הוא רק חשב על אותו הנער מהסמטה....
אוף, הוא רוצה לחזור לישון....
אבל הוא לא יכול. הוא צריך לצאת לריצת הבוקר שלו עכשיו! ואז ללכת לחדר הכושר עם חברים שלו.
הוא קם מהמיטה, מתקדם לעבר השירותים, הולך לצחצח שיניים. כשסיים הוא יצא והכין לעצמו קפה.
הוא התלבש והסתרק והתכוון לצאת לריצה. השעה הייתה שש וחצי בדיוק, הזמן הטוב ביותר לצאת לריצת בוקר.
הוא חזר מהריצה ונכנס לרכב שלו, נוסע לכיוון חדר הכושר, ששם יפגוש את חבריו. הוא עבר ליד הסמטה ההיא מאתמול, לרגע הוא רצה להיכנס ולבדוק אם הנער עדיין שם, אבל ישר העיף את המחשבה הזאת מראשו. למה שהוא יצטרך לבדוק מה איתו? הוא ילד גדול, הוא יסתדר בעצמו, למה שיהיה לו אכפת? הוא המשיך לנסוע עד שהגיע לחדר הכושר.
הוא חנה את הרכב ויצא ממנו, מתקדם לעבר המבנה שניצב מולו. פתאום גוף גדול קפץ עליו מאחורה. "אחייייייייי" איידן אמר, או יותר נכון צעק "הנה אתה!" הוא הוסיף. "כן, הנה אני" דמיאן החזיר לו באדישות ואיידן צחקק "מה קרה לך אתה ככה? איפה השמחת חיים שלך?" הוא שאל וצחק. "אין לי שמחת חיים" הוא אמר לו "יודע למה? כי יש קוף שתלוי עליי ולא יורד, ואם הוא לא ירד מהגב שלי תוך שלוש שניות הוא ימות מהפצעים של עצמו" דמיאן אמר את זה בנשימה אחת ואיידן מיהר לרדת לו מהגב, עדיין לא מוכן למות.
הם נכנסו ביחד לחדר הכושר, פוגשים שם את מייסון, דון וקרלוס.
"מה קורה?" איידן שאל את כולם, "הכל טוב" מייסון אמר לו "איך אתה?" הוא שאל אותו, "מצויין" הוא ענה "אבל דמי שלנו, קרה לו משהו, אני בטוח" הוא הוסיף בשקט, שדמיאן לא ישמע שמרכלים עליו, הוא שונא את זה.
"אני אבדוק את זה" מייסון אמר לו והם הלכו לכל שאר החבר'ה.
"היי" הם אמרו.
"היי" ענו להם כל השאר.
"טוב מה אתם סתם עומדים פה?" דון אמר "צריך להתאמן" וכולם הלכו להתאמן.
בערך בשעה שמונה הם סיימו ויצאו לבחוץ, קצת הסתובבו ביחד, אבל דמיאן לא היה איתם, הוא היה בכלל בעולם משלו. הוא חשב על הנער, אם הוא שרד את הלילה ואם היה לו איפה לישון ואם יש לו מה לאכול ולשתות, הוא לא שם לב שהחברים שלו קראו לו כבר כמה דקות והוא אפילו לא מקשיב. עד שדון נתן לו סטירה. "דמיאן!" הוא צעק, "מה?" הוא שאל אותו באדישות המאפיינת אותו.
"למה אתה לא עונה??" קרלוס אמר לו, "קרה משהו?" הוא שאל אותו שוב. "לא... הכל בסדר... אני פשוט.. קצת עייף... זה הכל.." הוא ענה לו, "אז אני אלך לי עכשיו... ביי" הוא הוסיף והלך משם במהירות, משאיר מאחוריו את חבריו המבולבלים, שבבירור יודעים שמשהו לא בסדר בו.
הוא נכנס למכונית שלו והחל לנסוע לכיוון ביתו, ולא שם לב שעצר את הרכב ליד אותה הסמטה מאתמול.
הוא יצא מהרכב, מתלבט אם להיכנס לתוכה או לא. הוא צעד בהיסוס אל תוך הסמטה, שהייתה חשוכה גם ביום. הוא הסתכל מסביבו, על כל הזבל שהיה זרוק בצדדים, הוא ראה קופסת עם עיתונים בתוכה, הוא התקרב אליה בשביל לבדוק, אולי הנער עדיין שם.
פתאום הוא שמע רעש מאחד הפחים.
הוא הסתובב מהר לעבר מקור הרעש, והוא היה שם,אותו הנער שלא יוצא ממחשבותיו כל היום.
הוא היה שם, מסתכל עליו במבט מפוחד ובולע את רוקו. הוא כאן.
והוא לא ילך ממנו עכשיו. לפחות לא עד שידע את התשובות.
------------------------------------
טוב.... אז זה הפרק הרביעי 🤗
מקווה שנהנתם, אם נהנתם תצביעו👇✨⭐
ואם לא, אני ישמח שתכתבו לי בתגובות ואני ישפר🤩😚
ביייי💖💖💖
YOU ARE READING
The Angelic Devil (מופסק זמנית)
Science Fiction"אתה שונה" "אתה מוזר" "ילד חסר תועלת" "תעוף מפה" "אתה מזויף" משפטים כאלה ואחרים נזרקו לעברו בכל יום עד שזרקו אותו, הוא ידע, הוא לא בסדר, אבל זה בסדר, כי הוא השלים עם זה. -------------- חיים של מלאך מגורש אף פעם לא יכולים להיות קלים, אתם יכולים לתאר...
