הוא הלך
הוא הלך ברחוב, השעה הייתה כמעט ערב, והוא היה רעב. בדרך כלל הוא נוהג להתעלם מהרעב הזה, כי זה לא שיש לו מה לעשות איתו, זה סתם כואב, אז הוא מתעלם. הוא כבר רגיל לזה.
הוא הלך...... עד שחבורת נערים בני בערך 20-21, כמובן שיותר בריאים ממנו ויותר חזקים ממנו, התקרבו אליו. הוא כמו נמלה בשבילם. הוא כבר רגיל לחבורות כאלו, שחזקים על חלשים ומנצלים אותם, ובכל זאת, זה כואב.
הוא התרחק צעד אחד אחורה והם התקדמו אליו, בעוד שהגדול מבניהם אומר "תראו, מצאתי לנו צעצוע. מי רוצה להתנסות ראשון?" וצחקק ברשעות.
עוד צעד אחורה
עוד צעד אחורה
ואז הוא התחיל לרוץ, הוא רץ ורץ העיקר שלא יתפסו אותו, יודע מה יקרה אם ייתפס, הוא רץ ורץ עד שכבר לא הרגיש את הרגליים שלו, הוא עצר ונכנס לסמטה, מתחבא מאחורי איזה פח, עוצם עניים בחוזקה ומפחד שימצאו אותו, מפחד להרגיש את הידיים הקרות והאכזריות על גופו, שוב.
אחרי כמה זמן, שהיה שקט, הוא הציץ, מסתכל, בודק אם השטח פנוי, וכשראה שהכל נקי הוא יצא ממחבואו, בודק שוב ומסתכל לצדדים, רק בשביל להיות בטוח. לפי דעתו, אם מקודם השעה הייתה שבע וחצי, -מה שענה הבחור שהוא שאל אותו מה השעה- אז רוב הסיכויים שעכשיו שמונה או שמונה וחצי, יש עוד זמן עד שהרחובות יהיו שקטים, והוא יוכל לישון בשקט, בסמטה החשוכה הזו, שמצא עכשיו.
הוא התהלך בתוך הסמטה, חוקר את המקום שהוא עומד לישון בו הלילה, סמטה משעממת. ריקה.
כמה פחים פה ושם, סתם זבל שאנשים זרקו, ולכלוכים. הוא מצא בפינה קרטון וכמה עיתונים ישנים, מתחיל להכין לעצמו מין מיטה מאולתרת, שלא יישן על הרצפה, -לא שעכשיו הוא יישן על משהו טוב יותר- הקרטון היה מספיק גדול כדי לאפשר לו להכניס את גופו הקטן והצנום לבתוך, והעיתונים שימשו לו כמצע, שלא יישן על אדמה קשיחה.
הוא שכב בתוך הקרטון, מנסה להתעלם מהקור שאפף אותו, מקפיא את עצמותיו.
הוא התכווץ לכדור קטן, מנסה לחשוב מחשבות חמימות, כמו השמש, אוי.. כמה שהוא אוהב את השמש.... הוא ניסה לחשוב על אש, כי אש היא חמה, אבל זה מזכיר לו את המציתות, את כל בדלי הסיגריות שכיבו עליו בילדותו. הזיכרון הזה גורם לו לרעוד ולבלוע את הגוש שהיה תקוע לו בגרון, טוב זה לפחות עזר לו לשכוח מהקור.
הוא לא ידע מה השעה עכשיו, אבל הוא הניח שדי מאוחר, כי הרחובות היו דוממים ושקטים ורק מידי פעם איזה מישהו עבר בהם. הכל היה שקט. לגיטימי לשעות המאוחרות של הלילה. הוא היה עייף, אבל פחד לישון, והיה לו קר. הקפוצ׳ון הקרוע שלו והכובע שלו שמכסה את שיערו, מסתיר את הקרניים מהעולם, -הקרניים שבגללם הכל התחיל- לא כל כך עזר לו לשמור את גופו חמים ונעים. בעצם, הוא לא עזר בכלל. הוא סתם הציק לו. אבל הוא שמר אותו בגלל הכובע שכיסה את הקרניים האלה, מי יודע מה היה קורה אם היו מגלים אותם.
בעצם, הוא לא כל כך בטוח שהוא רוצה לדעת...
הוא המשיך לחשוב לעצמו על כל מיני דברים, עד שנרדם.
פחית שנזרקה לעברו גרמה לו להתעורר בבהלה ולומר "אאוץ׳" קטן, בקול חלש, שכמעט לא שמעו. כמעט. הוא שמע צעדים מתרחקים אז הוא זרק את הפחית לצד השני, מנסה לחזור לישון וקופא בבהלה כששומע קול.
"מה לעזאזל---"
ואז אור. אור שסינוור את עיניו.
הוא פער את עיניו, מפחד, הוא חשב שזה הם, הם מצאו אותו, הם באו להרביץ לו. הוא נשך את שפתו התחתונה, מחכה למכה שעומדת להגיע בכל רגע, אבל לא.
היא לא הגיעה...
במקום זה, מישהו, יותר נכון נער, ניגש אליו.
הוא אמר לו "היי" בעדינות.
הוא פלט יבבה, לא רוצה לסבול עוד.
הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, אז הוא פשוט נותר דומם, עדיין מפחד, כי יכול להיות שכל זה סתם מתיחה, ושהנער רק רוצה שהוא יתקרב אליו, ואז הוא יתפוס אותו, ובום! שוב כל המכות, ההתעללות הנפשית והפיזית שחוזרת על עצמה...
אז הוא פשוט לא זז.
הנער הוציא מהתיק שלו מין חפיסה קטנה והגיש לו אותה, הוא לא ידע מה יש בתוך החפיסה,
אז הוא לא רצה לקחת אותה.
לבסוף, הוא השאיר את החפיסה לידו, קם והלך.
אחרי שהוא הציץ, בודק שהוא באמת הלך, הוא לקח את החפיסה, מסתכל, בוחן.
הוא פתח את העטיפה והריח את מה שהיה בתוכה.
זה הריח טוב. זה הריח אכיל. אז הוא אכל, נותן ביס פצפון רק כדי לברר שזה לא סתם משהו וזה באמת אוכל, וכן, זה בהחלט היה אוכל! אוכל טעים!
הוא אכל הכל, מותיר אחריו רק עטיפה לא שימושית.
אוףףף! הוא כל כך רצה עוד! זה היה כל כך טעים!
טוב... כנראה שהוא יצטרך להסתפק בזה...
כי אין לו דרך להשיג עוד....
הוא נשכב בתוך מיטת הקרטון שלו, מנסה להירדם שוב. הוא בעיקר לא הבין למה שהנער ההוא ירצה לעזור לו, להביא לו אוכל...
מי בכלל ירצה לעשות דבר כזה בשבילו?
ואז הוא נרדם... עד שקרני שמש של לפנות בוקר העירו אותו. כמו בכל יום.
-------------------
הייי 👋
זה הפרק השני והפעם מנקודת מבט של אליוט🥰
מקווה שאהבתם 😘😍
הארות או הערות תכתבו בתגובות זה חשוב לי😃🙏
אל תשכחו להצביע אם אהבתם🤩⭐
YOU ARE READING
The Angelic Devil (מופסק זמנית)
Science Fiction"אתה שונה" "אתה מוזר" "ילד חסר תועלת" "תעוף מפה" "אתה מזויף" משפטים כאלה ואחרים נזרקו לעברו בכל יום עד שזרקו אותו, הוא ידע, הוא לא בסדר, אבל זה בסדר, כי הוא השלים עם זה. -------------- חיים של מלאך מגורש אף פעם לא יכולים להיות קלים, אתם יכולים לתאר...
