*התמונה למעלה זה תמונה שלנו (עלמה זאת הילדה עם הצמה. ליה היא השניה)
ליה-
אבא שלי עובד באמפייר סטייט. הוא מנהל האבטחה שם. יש לו משרד יוקרתי, אבל משעמם בטירוף. כאילו, למה קוראים למשרד בצבע אפור עכבר עם שתי ספות חומות מעור, שולחן מזכוכית וכיסא עור שחור, יוקרתי?
אם היו מוסיפים פלייסטיישן, זה היה סיפור אחר. אבל עכשיו, לצערי, אני נמצאת במשרד הזה. לפחות החברה הכי טובה שלי, עלמה, נמצאת איתי.
איך זה קרה? אז ככה. בבוקר אמא שלי אמרה לי "כשאת חוזרת מהבית ספר, אני לא אהיה בבית. אז לכי למשרד של אבא טוב?"
הזעפתי פנים ואמרתי לה "אני כבר בת 14! את לא חושבת שאני יכולה להיות קצת עצמאית?"
תשובתה הייתה "לא" פשוט. והינה אני כאן. באמפייר סטייט.
עלמה היא בת 13 והיא קפצה כיתה. התחננתי אליה בבית הספר שתבוא איתי לפה כדי שאני לא אמות משיעמום והיא, ברוב חוצפתה, אמרה לי "תקראי ספר". חוצפה!
אבל היא בכל זאת באה איתי. ישבנו על הספה, והתווכחנו איזה ספר יותר טוב, פרסי ג'קסון או הארי פוטר.
פתאום אבא שלי קיבל שיחת טלפון. כשהוא שמע את מה שמי שבצד השני של הקו אמר, מצחו התקמט והוא פלט כמה קללות עסיסיות שלא מתאימות לאוזניים רכות כשלי.
כשהוא ניתק את הטלפון הוא נאנח אנחה ארוכה. הסתקרנתי. מה הבן אדם השני בקו הטלפון אמר? תהיתי בליבי. אבל עלמה לא תהתה רק בלב.
"מה קרה, זיו?" היא שאלה את אבי. הוא נאנח שוב. "שני בני נוער מאיימים עלינו לתת לנו לעלות לקומה ה600. ואני ממש לא מבין מה הם רוצים. אל תדאגו, אני אקרא לעוד מאבטחים." אמר אבא שלי, אבל אנחנו כבר לא היינו שם.
שעטנו למטה בעזרת המעלית. בדרך למטה, אני חשבתי מי זה יכול להיות. מי מעריץ עד כדי כך מטורף של פרסי ג'קסון, שהוא אשכרה מבקש מהמאבטח לתת לעלות לקומה ה600? אפילו אני לא מספיק מטורפת בשביל לעשות את זה (טוב, אולי פעם אחת, אבל הייתי אז בת 5!)
כשהגענו ללובי, היו שם חמישה מאבטחים חבולים וזבי דם, ונער ונערה מעוצבנים, אבל בריאים ושלמים. לנער היה שיער שחור כעורב, ועיניים ירוקות כים. הוא היה שזוף ושרירי.
גם הנערה הייתה שזופה. היה לה שיער בלונדיני, ועיניים אפורות חדות ואינטלגנטיות. היא הייתה מפחידה. לפחות לאויביה.
"איפה אבא שלך?" שאל אותי אחד המאבטחים בעצבנות. בקושי שמתי לב אליו. כל תשומת ליבי הייתה נתונה לנערים. הם היו מוכרים לי. או לפחות התיאור שלהם. "מזמין עוד מאבטחים" עניתי בהיסך הדעת.
סתם נערים רגילים לא היו מצליחים לכסח למאבטחים מיומנים את הצורה.
העפתי מבט לעלמה. ראיתי שגם היא זיהתה אותם. הייתי מבולבלת. זה הרי בלתי אפשרי שפרסי ואנבת' פה, נכון? הם הרי לא אמיתיים בכלל! הם סתם פרי דמיונו של הסופר ריק ריירדן.
"זה רק אני, או שהם נראים כמו פרסי ואנבת'" לחשה לי עלמה באוזן. הנדתי בראשי בתנועה לא ברורה. אבל היא צדקה. כנראה שהוא שם לב שאנחנו בוהות בו, אז הנער שאל "מה?"
"למה אתה..." התחלתי לשאול. "איך קוראים לך?" קטעה אותי עלמה בחדות.
הנער והנערה צימצמו עיניים. "אני פרסי וזאת אנבת'" אמר הנער, והושיט את ידו, כמו מתוך הרגל, לעט שהייתה בכיס מכנסיו.
"אנקלוסמוס" לחשתי בשקט, אבל נראה שאנבת' שמה לב לזה. "אז את כן יודעת על האלים היוונים! תקראי לזאוס לפה מיד!" קראה הנע.. זאת אומרת מי שמתיימרת להיות אנבת'.
אני ועלמה החלפנו מבט. אנחנו צריכות לברר מה קורה פה. עכשיו.
"אזזזזז... אם אתה רוצה שאנחנו באמת נאמין לך שאתה פרסי ג'קסון, תהפוך את אנקלוסמוס לחרב." פרסי נעץ בנו מבט בוחן, והוציא לאיטו את העט שלו מכיס מכנסיו. הוא פתח את המכסה ו...
חרב זהובה הופיעה בידו של פרסי. העפתי מבט לעלמה, כדי לוודא שאני לא הוזה. הפה שלה היה פעור מעט והיא התנשפה בהתרגשות. אני לא הוזה.
"מה קרה?" קולו של אבא שלי העיר אותי מהסוג של טרנס שהייתי שקועה בו. ראיתי שעלמה עוד לוטשת מבטים נדהמים באנקלוסמוס. פרסי ואנבת' גיחכו בבילבול לנוכך התגובה שלנו.
"הפושטק הזה מאיים עלייכן עם עט?" שאל אבא שלי באיום ונעץ מבט מאיים בפרסי. מה? עט? אה, נכון. עירפול. למה זה לא משפיע עלינו?
הייתי מבוהלת. "ל-ל-לא?" גימגמתי את המילה יותר כשאלה "לא!" אמרה עלמה בהחלטיות. היא נעצה בי מבט שאומר 'בואי נברר מה קורה פה לא ליד אבא שלך' הנהנתי בתגובה למילים שבמבטה.
"אבא, אלה הם.. אמ... חברים שלנו. אנחנו אה.. התערבנו שהם לא יעזו לבקש לעלות לקומה 600. עכשיו אני חייבת להם מאתיים שקל." החמאתי לעצמי על קושר ההמצאה המוכשר שלי. אבל לא נראה שעלמה, פרסי או אנבת' מתרשמים כמוני. סתם לא יודעים להעריך כישרון גלום כמוני
אבי נראה מסופק. אולי אני לא כל כך כשרונית. "אהה.." הוא התחיל לומר אבל הפסקתי אותו לפני שהוא יספיק לומר משהו "בואו, עלמה פרסי ואנבת'! הולכים!" עלמה הנהנה לאישור. רצנו החוצה לפני שאבא שלי יספיק להגיד לי כל דבר נוסף.
הסתכלתי מעבר לכתפי כדי לוודא שאנבת' פרסי ועלמה אחרי. הם היו אחרי. רצנו לסנטרל פארק. כשהגענו לשם, עלמה ואני התנשמנו והתנשפנו והזענו ברמות. פרסי ואנבת' בקושי הנידו עפעף. אני לא מכחישה שזה היה מעצבן.
"טוב," אמרה עלמה לאחר שהתיישבנו על אחד מהספסלים שם "מה לעזעזל קורה כאן?" אותה השאלה התרוצצה גם במחשבתי. לעלמה תמיד היה כישרון לקחת את המחשבות שלי ולהגיד אותן בקול.
הזוג נראו מופתעים בדיוק כמונו. "זה בדיוק מה שאני רציתי לשאול." אמר פרסי ואנבת' הרימה את גבתה בהסכמה.
פתאום נשמעה צעקת הפתעה מקצה הפארק השני "קונר?! מה קורה פה?!"
YOU ARE READING
מחוץ לספר
Adventure*הושלם* אנחנו סתם שתי נערות רגילות, שגרות במנהטן השקטה. או שלא? איך אתם הייתם מגיבים אם הייתם פוגשים את גיבורי הספרים האהובים עליכם באמצע הרחוב? למען האמת, אנחנו הגבנו די... טוב. ואז נדפקנו. יצאנו עם גיבורי הספרים למסע, בניסיון להבין למה הם לא בספ...
