כלואה

פרולוג

זה היום הכי גרוע בחיים שלי. התחלתי את היום בפריקת הדברים שלי בבית החדש, ולא שמתי לב לשעה, איחרתי לעבודה החדשה שלי למרות שכשקיבלתי אותה אמרו לי שלא יסבלו חיסורים. לדעתי קבעתי שיא חדש לעבודה הכי קצרה אי פעם. אין לי מושג איך אני הולכת לשלם על הדירה הזאת עכשיו שאין לי עבודה אבל אני מניחה שאני אפתור את זה כמו שאני תמיד עושה, כלומר אבקש מההורים שלי עצה. הם היו אמורים לבוא לראות את הדירה החדשה לפני שעה, הם עדיין לא הגיעו, שזה נורא מוזר, הם תמיד היו כל כך דייקנים והתחלתי לדאוג להם.
אחרי עשרים דקות נוספות הייתה דפיקה בדלת ונשמתי בהקלה. הם בטח סתם נתקעו בפקקים. כשהגעתי לדלת פתחתי אותה במהירות עם חיוך על הפנים שגווע מהר כשבמקום את ההורים שלי ראיתי ליד הדלת שוטרים.
"אתם צריכים משהו?" שאלתי את השוטרים כשפחד התמקם בגופי.
"כן גברתי, אנחנו מצטערים להודיע לך שהורייך היו בתאונת דרכים לפני שעה ומתו במקום..." אחרי זה כבר לא הקשבתי, הם אמרו כמה דברים אבל זה לא עניין אותי יותר, זה כאילו הזמן עצר ושום דבר לא היה חשוב יותר, ההורים שלי שהיו כל עולמי מתו, אלו שרק אתמול ראיתי מאושרים יותר מתמיד ביחד, אלו שלא הייתה להם עצם רעה אחת בגוף, אלו שכל חיי היו שם בשבילי גם ברגעים הטובים וגם ברעים, הם לא היו בין החיים יותר. "אהמ גברתי? את מקשיבה?"
"מה, אה, כן אני איתכם" זה היה שקר ברור אך הם התעלמו מזה והמשיכו לדבר.
"תצטרכי ללכת להקראת הצוואה שלהם מחר בבוקר עם עורך הדין המשפחתי, אנחנו משתתפים בצערך." איך הם מעיזים?! ההורים שלי בדיוק מתו ומה שיש להם להגיד זה שאני צריכה ללכת לבדוק אם השאירו לי כסף?! בשלב הזה כבר לא היה לי אכפת מנימוסים ופשוט טרקתי את הדלת בפנים שלהם.

הלילה היה מלא בסיוטים על מה שקרה למרות שלא הייתי שם ולא הצלחתי לישון יותר משלוש שעות לפני שוויתרתי. להיראות ייצוגית שכשאני מרגישה כאילו הר געש מתפרץ בתוכי היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי, דבר נוסף ברשימה היה לצאת מהמיטה בבוקר ועוד אחד היה להיכנס למשרד עורכי הדין בלי להזיל דמעה. נכנסתי למשרד של עורך הדין המשפחתי- אריאל נחושה לא לבכות מולו ולהישאר חזקה עד שאגיע הביתה.
"שלום לך ג'ס, אני יודע שאת לא רוצה להיות פה הרבה זמן ולכן אני אעשה את זה מהיר. ההורים שלך החליטו שאחרי מותם ביתם יימכר וכל הכסף מהמכירה בנוסף לכל החסכונות שלהם ילך לצדקה. הם רצו שתצליחי בכוחות עצמך והשאירו לך רק מכתב לקרוא כשתהיי מוכנה. הנה המכתב, שיהיה לך יום טוב ורק תדעי שאני משתתף בצערך." לא הצלחתי להחזיק את הדמעות יותר, החלק של הצדקה היה צפוי, ידעתי שהם יתנו את כל מה שיש להם לאנשים שאין להם כלום ורק הערכתי אותם עוד יותר על כך, אבל לא ציפיתי שיהיה מכתב, ובהחלט לא הייתי מוכנה לקרוא את המילים האחרונות שלהם, לכן לקחתי בשקט את המכתב והכנסתי אותו לכיס בידיעה מוחלטת שאני אשמור אותו ליום קשה שבו אצטרך את ההדרכה שלהם.
"תודה" הנהנתי לעברו של אריאל והלכתי לכיוון היציאה כשמחשבה אחת בראשי, אני לגמרי לבד.

מה אני הולכת לעשות? ההורים שלי מתו ואני אפילו לא יכולה להרשות לעצמי לקבור אותם שלא לדבר על מקום לישון בו, לא הלכתי לאוניברסיטה ולא החזקתי עבודה אחת יותר מחודש רצוף. אני צריכה משהו שיסיח את דעתי ואני יודעת בדיוק מה יעשה את הטריק, גלידה.
כבר בכניסה למקום גלידה הכי טוב בעיר אני מתחילה להרגיש יותר טוב, לא שכחתי מכל מה שעובר עליי אבל נתתי למקום לסחוף אותי למקום בו אין לי בעיות בכלל. קניתי את הגלידה האהובה עליי ובדיוק באתי להתחיל לאכול כשילדה קטנה נכנסה למקום בריצה ונתקלה בי "את בסדר חמודה?" שאלתי אותה מיד.
"כן, סליחה, לא ראיתי אותך." היא אמרה והחיוך שלה היה הדבר הכי חמוד שראיתי בחיי.
"זה בסדר, מה השם שלך קטנטונת?" לא יכולתי להתאפק ולהמשיך לדבר איתה למרות שזה כנראה לא היה חכם, בטוח יש לה הורים שדואגים בגלל שהיא נעלמה.
"לילי."
"איזה שם יפה יש לך לילי. רוצה לטעום מהגלידה שלי?" זה כנראה לא מה שהיה אמור להדאיג אותי אבל מה אני אגיד, יש לי חולשה לילדים. היא הנהנה ואבל בדיוק כשעמדה לטעום פרצו למקום 2 גברים לבושים כולם בשחור, אחד גבוה ואחד נמוך, צועקים את שמה, ברגע שהניחו עליה את עיניהם התקדמו אלינו במהירות.
"לילי הדאגת אותנו, אנחנו צריכים לחזור הביתה עכשיו לפני שאבא שלך יגלה שברחת ממנו." אחד מהם אמר בקול קשוח אבל היה בקול שלו טון של פחד. ממה הם מפחדים כל כך?
"אני לא עוזבת בלעדיה." לילי הפנתה את פניה אליי והיה תורי להיכנס לפאניקה, אני לא יכולה ללכת איתה, אני חייבת להבין איך אני הולכת להישאר בדירה בלי עבודה לשלם עליה.
"אז נצטרך לקחת אותה איתנו, אין לנו זמן לעוד בעיות."
"אני לא יכולה לבוא איתכם!" ניסיתי להסביר אך לפני שהספקתי לפתוח את הפה שוב הם קטעו אותי.
"אני לא זוכר ששאלנו אותך." האיש השני שעד עכשיו היה שקט אמר והפחד שיתק אותי מספיק כדי שיחשבו שהסכמתי.
לא יכולתי להתנגד, כל אחד מהגברים היה כפול מגודלי ובקלות היה יכול לגבור עליי, הדרך הנכונה לפעול הייתה ללכת איתם לבינתיים. קמתי והלכתי איתם למכונית שחורה כשידה של לילי בידי, בעיקר בשביל להרגיע אותי ממה שהולך לבוא. למה לעזאזל נכנסתי?

היי לכולם, זה הפרק הראשון של הספר הראשון שלי, אני אשמח אם תגידו לי אם הוא מעניין אותכם ואם אתם רוצים עוד פרקים, תודה❤️