כלואה

פרק 1- ניק

עבדתי כשדפקו בדלת, מישהו ישב מולי קשור לכיסא בזמן שעיניתי אותו בשביל לגלות מה השלב הבא של מרקו- קאפו המאפיה הסיציליאנית בעיר- נגדנו, עצרתי באוויר עם הסכין ביד "יש לך מזל, לבינתיים" לקחתי מגבת והסתובבתי לכיוון הדלת. מצדה השני עמד אלכס יד ימיני, על פניו הבעיה אדישה כרגיל, שערו השחור משוך לאחור, שרוולי חולצתו השחורה מקופלים ועל ידו הימנית טיפת דם יבשה שנשארה מיום לפני.
"אנחנו צריכים לדבר"
"זה דחוף? אני באמצע משהו" עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שעשיתי את העבודה המלוכלכת בעצמי וכבר כמעט שכחתי כמה כיף זה לראות בן אדם מגיע לנקודת השבירה שלו, שלא נדבר על לגרום לו להגיע לשם.
"זה לגבי לילי" משהו אפל עבר על פניי כששמעתי את השם של הבת היחידה שלי ועקבתי אחרי אלכס אל המדרגות המובילות לקומת הקרקע הרחק מהמרתף. "שניים משומרי הראש שלה איבד אותה לכמה שעות וכשמצאו אותה היא נדבקה למישהי רנדומלית ולא הסכימה לעזוב אותה. כדי להביא אותה בחזרה לפה הם היו צריכים לקחת גם את הבחורה, הם בדרך לפה עכשיו"
"מי איבד אותה?" כעס הציף אותי ושמעו את זה בקולי, הם הולכים לסבול.
"לא ידוע עדיין, נבדוק כשהם יגיעו. אתה צריך להתנקות בזמן שאני אזיז כל דבר חשוב או מפליל ואעביר אותם לחדר עבודה שלך, צריך להיות מוכנים לבחורה"
"תעשה מה שצריך, וברגע שתמצא את מי שאיבד אותה תוודא שהם יחכו לי במרתף, קשורים"

 פניתי לכיוון חדר השינה שלי באגף המערבי של האחוזה, הוא רחוק משאר החדרים בכוונה, אני אוהב שהאגף ריק ואף אחד לא מרחרח מסביב. החדר שלי נראה מסודר בדיוק כמו שהשארתי אותו כשעזבתי בבוקר, פיסת החיים היחידה שמראה שמישהו ישן פה היא תמונה שלי ושל לילי מלפני כמה שנים. התקלחתי מהר, התלבשתי באחת מהחליפות היומיומיות שלי ויצאתי לכיוון הכניסה לאחוזה.
בדיוק כשהגעתי הדלת נפתחה "אבא" לילי צווחה ורצה אליי לחיבוק "התגעגעתי אליך" הרמתי אותה בידי והכי חיבקה אותי הכי חזק שיכלה.
"גם אני התגעגעתי אליך מתוקה שלי" נתתי נשיקה לקצה ראשה והורדתי אותה, בדיוק אז עברה בדלת אישה צעירה, בשנות העשרים לחייה, השיער שלה בצבע חום כהה ומגיע עד למותניה, עיניה בצבע כחול בהיר, כמו השמים בקיץ, היא נראתה עייפה ובכל זאת היופי שלה לא משתווה לאף אחת אחרת שראיתי בחיי, כמו האלה אפרודיטה מהמיתולוגיה היוונית.
"שלום אני ג'ס" היא זזה במבוכה, לא יודעת מה לעשות עם עצמה.
"ניק. לילי היא הבת שלי" היא מושיטה את ידה לעברי ואני לוחץ אותה "טוב לילי הגיע הזמן להגיד שלום לג'ס"
"לא! אני רוצה שהיא תישאר פה!" הצעקה שלה הייתה כל כך חזקה שאני אהיה מופתע אם יש מישהו אחד באחוזה שלא שמע אותה.
"לילי, אני בטוח שיש לג'ס המון מה לעשות, היא לא יכולה להישאר פה לנצח, עכשיו תגידי ביי ותני לגברת הנחמדה ללכת"
 "לא, אבא אני רוצה שהיא תישאר" לילי משתמשת בפרצוף הכלבלב שלה, היא יודעת טוב מאוד שאני לא יכול לעמוד בזה "בבקשה אבא..."
"את יכולה להישאר כאן עוד טיפה? אני יודע שזה יכול להיות לא נוח אבל קשה לי להתנגד לה במצב הזה. אני גם ממש עסוק היום ואין לנו בייביסיטר שתטפל בה, כמובן שאשלם לך על זה"
"כן בטח, לילי ממש מתוקה ואני לא אתנגד לאקסטרה כסף, אל תדאג אני אטפל בה"
אני מהנהן לכיוונה, מסתובב לכיוון אלכס ולוחש לו "תיקח אותה לחדר של לילי, ותעשה לי בדיקה על העבר שלה. מצאת את מי שאיבד את לילי?" הוא מהנהן.
"כן, הם נמצאים במרתף כמו שביקשת."
"יופי" בזה אני מסתובב והולך למדרגות שמובילות למרתף, אלכס תמיד היה טוב בעבודה שלו, אנחנו מכירים מאז שאנחנו ילדים קטנים ואני סומך עליו בעיניים עצומות עם הכל.

כשהגעתי למרתף פתחתי את הדלת הראשונה שרואים ומצאתי בפנים 2 מהשומרים של לילי, אלו שהיו אחראיים עליה היום. הם היו קשורים לכיסאות, כל כיסא במרחק של 10 מטרים מהשני, הפה שלהם מכוסה בנייר דבק בשביל שלא יוכלו לתקשר ביניהם.
מבט של פחד טהור על אחד מהם, האחד הנמוך, רואים שהוא יודע למה אני מסוגל. השני לעומת זאת נראה כאילו הוא הולך להילחם בי, הוא כנראה חדש, טיפש, הוא חושב שלהילחם יציל אותו, חבל הוא היה יכול להיות חייל טוב, אבל לא מאבדים את הבת שלי וזוכים לחיות. היא יכלה להיחטף ואולי אפילו למות בגלל חוסר היכולת של שניהם לשמור על ילדה בת 6 במקום. השאלה שלי עכשיו היא לא אם אני הולך להרוג אותם אלא איך, לאט וכואב או מהיר.
התקרבתי לראשון והורדתי לו את נייר הדבק מהפה סימנתי לו להיות בשקט בזמן שהלכתי ועשיתי אותו דבר לשני, ברגע שירד נייר הדבק מפיו הוא התחיל לדבר.
"ניק אני יודע שאתה כועס אבל זה לא אשמתנו היא פשוט ברחה..." הוא התכונן להמשיך לדבר אבל עצרתי אותו.
"אדוני. לא הרווחת את הזכות לקרוא לי בשם הפרטי, ובטח שלא בקיצור שלו." החוצפה שיש לבן אדם הזה עוברת כל גבול ואני נהיה עצבני עוד יותר.
"אדוני... זה באמת לא אשמתנו, אתה לא יכול להעניש אותנו על זה" ואני חשבתי שהוא לא יכול להעלות לי על העצבים יותר ממה שהוא כבר עשה.
"אתה באמת מנסה להפיל את האשמה על ילדה בת 6 ואז לנסות להגיד לי מה לעשות לגבי זה? וואו" אני פונה לשני ושואל אותו "גם לך יש משהו להגיד?" הוא מניד בראשו. לפחות אחד מהם חכם. אני ממש לא הולך להתעסק עכשיו בלענות את שניהם כשיש אזרחית בבית, לפחות הם הקלו על ההחלטה שלי. מבטי עבר אל השומר הגבוה ובשנייה אחת הוצאתי את האקדח ויריתי כדור בין העיניים של הנמוך בלי להוריד את עיני מהשומר החצוף.
הרגע הזה, כשהפחד חודר למבט שלו בגלל שהוא הבין עם מי הוא מתעסק, זה הרגע הכי מתוק בעינוי, זה שהוא מבין שלא רק שהוא לא יצא מזה אלא שהוא רק עשה הכל יותר גרוע בשביל עצמו. אין פעם אחת שהרגע הזה אכזב אותי ולא העלה חיוך על פניי, גם הפעם החיוך הופיע, אכזרי ומבטיח, מבטיח סבל.
הוצאתי סכין מהרהיט היחידי שנמצא בחדר: שידה קטנה.
"עכשיו אתה מפחד אה? אתה צריך להיות, אני לא הולך לתת לך מוות מהיר כמו לחבר שלך" אני מעביר את הסכין על הלחי שלו בדיוק מספיק חזק כדי לחתוך את העור בשביל שדם יצא אבל לא מספיק כדי לעשות נזק אמיתי "אתה הולך להתחרט על הרגע שבחרת להילחם"
המשכתי לחתוך אותו חתכים שטחיים עד שנמאס לי ופשוט חתחתי את גרונו לכל אורכו ויצא משם מפל דם. בדיוק באותו רק שמעתי השתנקות מאחוריי ומצאתי את הבחורה ממקודם, ג'ס, בוהה בי עם עיניים מפוחדות, כף ידה מכסה את פיה, מבינה שראיתי אותה היא מנסה לברוח אך היא לא רצה מהיר מספיק ואני תופס אותה ביד "לא כל כך מהר"

זה הסוף של הפרק הראשון, אני משתדלת להעלות כמה שיותר מהר אבל לפעמים זה לא יוצא בזמן, מקווה שתהנו.