הוואנשוטים שלי

איך הכל התחיל

נ.מ. הארי
עברו השנים מהקרב ההוא בהוגוורטס וכולנו הבנו שחייבים להמשיך הלאה.

לי ולג'יני יש שלושה ילדים מדהימים, הם עוד קטנים בשביל שנספר להם על כל מה שקרה אבל ברור לי שהם מבינים שקרה לנו משהו

ישבנו אני וג'יני בבית, ג'יימס אלבוס ולילי שחקו בחוץ.

אחרי כמה רגעים של שקט התחלנו לשמוע אותם רבים על משהו

"הם לא מסוגלים לשחק 10 דקות בלי לריב, אה?" שאלתי בצחוק את ג'יני
"לא, נראה שלא" היא ענתה לי

הם מספיק צעקו בשביל שנשמע על מה הם רבו

"...אבא כן ניצח ואם את לא מאמינה לכי לשאול אותו" ג'יימס אמר ללילי
"אין סיכוי! אמא אמרה שהטורניר היה כשאבא היה בשנה הרביעית והיא בשלישית והיה מותר להשתתף רק מגיל 17" לילי אמרה שילבה ידים כאילו בזה נגמר הסיפור

"טוב נשאל את אבא בארוחה, בואו נחזור לשחק כבר לפני שאמא תגיד לנו שמאוחר או משהו כזה" אמר להם אלבוס והם באמת חזרו לשחק

"על מה אתה חושב?" ג'יני שאלה אותי אחרי שנאנחתי
"אני שמח שלהם זה נשמע לא מפחיד בכלל, ושהם לא מכירים עולם שבו וולדמורט מאיים על כל מה שזז אבל-"
"אבל חשוב שהם ידעו שהיה כאן רוע ושנאה מטורפת כדי שהם לא יהיו כאלה, ושם יעריכו את המציאות שהם חיים בה" ג'יני השלימה אותי
"כן" עניתי

"גם אני התחלתי לחשוב שאנשים מתחילים לשכוח שאי פעם וולדמורט היה קיים"
"אם אנשים ישכחו למה הוא היה מסוגל ולמה שהוא עשה ואת כל האנשים שהרג... זה יהיה מסוכן" אמרתי לה

ג'יני נאנחה "חייבת להיות דרך לשמר את מה שקרה שאף אחד לא יוכל לשכוח" היא אמרה בסוף
"איך?" שאלתי
"לא יודעת... משהו כמו הראיון שנתת לריטה סקיטר בשנה שאף אחד לא האמין לך שוולדמורט חזר" היא אמרה לי

"אני יודע!" אמרתי אחרי כמה זמן של שקט
"מה?" ג'יני שאלה אותי
"אני אכתוב ספר אבל לא סתם ספר, אני אכתוב אותו לילדים וכך זה יהיה מעניין ואז אף אחד לא ישכח את מה שקרה" הסברתי לה

ג'יני חייכה אלי "זה רעיון טוב הארי!, אבל קח בחשבון שתצטרך לספר את הכל" היא אמרה לי
"הבנתי למה את מתכוונת" אמרתי לה

אחרי זה הלכתי לחדר שלנו והוצאתי דף ועט והתחלתי לכתוב

'אדון וגברת דרסלי, דיירי דרך פריווט מספר ארבע, ידעו לדווח בגאווה שהם נורמלים לגמרי. ותודה ששאלתם - לא יעלה על הדעת כי מכל האנשים בעולם דווקא הם יסתבכו בפרשיות מסתוריות או מוזרות. והרי הם פשוט לא סובלים שטויות מסוג זה...'

יום קסום 🌟