spin the bottle - l.s (Hebrew)

8 - Good(?) night

סליחה מראש. לאב יו💖

נקודת מבט לואי:

לאחר שלוש וחצי שעות הליכה, שתי נפילות והתמוטטות עצבים, סיימנו את המסלול. בנוסף לכל החרדות שיש לי לישון באוהל עם כולם באמצע שום מקום, אני גם מפחד מגבהים ומכך, מפחד ליפול.

מה שמוביל אותי להתמוטטות עצבים. שני ילדים, מאוד ילדותיים אם יורשה לי להגיד, החליטו שבא להם לדחוף אחד את השני על צוק בגובה מאה מטרים לפחות.

והפתעה! הם היו ממש מאחוריי, בהתחלה לא הייתה לי בעיה כי דיברתי עם ליאם ולא ממש שמתי לב לזה. אבל באיזו שלב במסלול, הגענו לפיתול בשביל וביני לבין הבנים היו בערך ארבעה תלמידים אחרים.

הם לא יכלו לעצור לחכות לי כי השביל היה צר מדי, ואני לא יכולתי לעקוף מאותה הסיבה. ואם זה לא היה לי מספיק מלחיץ, הילדים האחרים פתאום החליטו שצריך לשתף אותי במשחק המטופש שלהם.

הם התחילו לדחוף אחד את השני עליי, מעדתי על השביל כל כך הרבה פעמים בגללם, וכשביקשתי שיפסיקו, הם התעלמו והמשיכו לדחוף אחד את השני, ואותי.

ניסיתי לעקוף, לא הצלחתי, ניסיתי לבקש מהם להפסיק, לא עבד. ובאחת הדחיפות, הרגשתי שאני לא מסוגל להחזיק את עצמי יותר והתחלתי לצרוח עליהם ולבכות, איבדתי את זה.

במקרה היה שקע בקיר בצד המסלול, אז יכולתי לעמוד בצד בזמן שכולם המשיכו. ניסיתי להרגיע את עצמי, וזה עבד, עד שכולם פתאום התאספו סביבי כדי לראות מה קרה. כי לאף אחד לא אכפת עד שהילד הביישן מתמוטט לגמרי.

גם הבנים סוף סוף הגיעו, לקח להם זמן בהתחשב בעובדה ששנייה לפני שזה התחיל, עוד ניהלנו שיחה. אז אחרי שכולם התפזרו, הם נשארו איתי כדי לוודא שאני בסדר, והמשכנו הלאה כמה דקות אחרי.

אני די שמח שזה קרה, כי גם שחררתי קצת את הלחץ, וגם הבנים לא עזבו אותי כל המסלול.

הגענו עכשיו למקום שנישן בו הלילה, שני אוהלים לבנים ושלוש לבנות, עם שירותים וחדרים ממוזגים למורים.

שמנו את הדברים שלנו בפינה הכי מרוחקת מהכניסה לאוהל ויצאנו החוצה לבחון את המקום.

כשהגיע הלילה, התחלנו להתארגן לשינה. הרגשתי כל כך מגעיל שאין מקלחות, במיוחד שהשיער שלי יתנפח כל כך (💅🏻💅🏻💅🏻 | ה.כ).

ככל שעבר הזמן, הרגשתי יותר געגועים הביתה. ישבתי לי בפינה מרוחקת מכולם, ניסיתי להרגיע את עצמי, אך ללא הצלחה.