אתמול היה יום נוראי, החלטתי שהיום אבוא בגישה אחרת לבית ספר, חייכתי לכולם וגם לאלו שאני שונאת,דיברתי עם אנשים ורבתי עם רובם וניסיתי כמה שיותר להשתתף בשיעורים של רחל, כדי שתראה שגם אני החסרתי הרבה, אני שווה משהו.
אחרי אתמול דיברתי עם אמא שלי על מה שקרה לי, על איך שאותו היום נהפך לנוראי ואני לא יכולה לסבול את זה יותר, והיא ענתה "הכל תלוי בך" ובעקבות עצתה של אימי ניסיתי כמיטב יכולתי, וזה לא משנה שרבתי עם אנשים, בכל זאת אני בת אדם, אם לא הייתי טועה לפעמים זה היה מחשיד.
אני לא יכולה לחכות למחר, לשיעור גאוגרפיה, אני אראה לאלדד שאני אולי היא, אבל יש לי גם שם וכבוד עצמי, ועם כל הכבוד בנינו , אני יותר יפה ממנו.
ראיתי את עידו בשכבה , אבל לא הוא ה"מוח" ברגע שאתמודד מול אלדד אני אוכל לפתור הכל , כי זה לא מצחיק יותר שצוחקים עלי,
אני לא קרקס או סטאנדאפ, אני חייבת לטפל בזה,
למרות שאני מרגישה שאני הולכת לבכות כל רגע, אני אתמודד עם הבעיה ולא אברח ממנה. התחלתי לדבר עם בנות מהשכבה ולספר להן סיפורים מצחיקים שקרו לי "ואז הוא אמר לי שהספר הפוך, תחרות קריאה הייתה כישלון מוחץ" סיפרתי להן, הן בכו מצחוק וחיבקו אותי כשהיה צלצול ונכנסו לכיתות, גם אם הסיפור לא באמת קרה, העיקר שאני מתקדמת למטרה שהצבתי לעצמי,"לרכוש חברים-לרכוש בטחון עצמי-לנצח את הבריונות" והיום אני מרגישה שונה מאתמול, אני מרגישה שאני יכולה לדאוג לעצמי במקום לחכות לאביר על הסוס הלבן
כמה ילדים ניסו להתגרות בי אבל הפניתי את מבטי ומיהרתי לברוח מהאזור.
בזמן ההפסקה התיישבתי לבד ואכלתי בכיתה בשולחן האחורי, קצת הפסקה לא תזיק,
"קלוט קלוט את זאתי" שמעתי את אלדד אומר , לא הגבתי התעלמתי ממנו וניסיתי להתיישב יותר זקוף בשביל להפגין בטחון עצמי, שלא ממש היה לי , זייפתי שיחת טלפון ובאתי לצאת מהכיתה,
"לאן את חושבת שאת הולכת?" אלדד אמר חוסם אותי .
"מה אכפת לך ?!" עניתי מנסה ללכת,
"עוף ממני כבר" צעקתי מנסה להתקדם אבל נחסמת על ידו,
הוא דחף אותי לאחור ונתקעתי בשולחן, אלדד ועידו התחילו לצחוק עלי וכולם הצטרפו לצחוק עלי, הרגשתי כלכך מושפלת שפשוט רצתי לתיק וברחתי מהבית ספר לא מסתכלת לאחור , בוכה בכי מר .
"זה לא מצחיק אותי" אמרתי בוכה כשרצתי .
