הגעתי הביתה והרגשתי כלכך רע, רציתי להיעלם, רציתי שהכל יפסיק, רציתי לברוח.
למה זה מגיע לי? עשיתי משהו רע?
אני צריכה לשנות שוב גישה? או שזה אשמתם בכלל?
נמאס לי כבר, אני לא יכולה לסבול את זה יותר, אולי כדאי שאעלם מהעולם, אולי כדאי שאעלם בכלל וככה לא אסבול יותר .
האישיות שלי לא מתאימה לעולם עכשיו.
באותו רגע נכנסתי לחדר אמבטיה, הבית היה שקט הייתי בטוחה שאף אחד לא בבית,
הסתכלתי על עצמי במראה מדברת אל עצמי,
"את בטוחה שזה מה שצריך לעשות?" שאלתי את עצמי בראי, הזיעה הקרה החלה להופיע וגל פחד תקף אותי, חשש מהלא מודע. אבל אני חייבת לפעול ככה, תמיד האמנתי שלכל אדם יש יעוד, כנראה זה היעוד שלי, להשאיר חותם ולמות.
יצאתי מחדר האמבטיה לקחתי סכין מהמטבח ורצתי בחזרה לאמבטיה מוצפת אדרנלין. הרמתי את הסכין הבאוויר בדקתי אפה הלב דופק, ובמהירות לא יאומנת התכוונתי לנעוץ את הסכין,
הרגשתי יד אוחזת בידי, הסכין נעצר שניה שניה לפני שפגע בליבי.
את לא יכולה לוותר, החותם שדיברת עליו, עוד לא קרה, כל אדם צריך להשאיר חותם , והמוות? זה מוקדם מידי, עוד לא חווית בעל אוהב, עבודה , ילדים, נכדים, את מקדימה את המאוחר.תעצרי-תאהבי ותשכחי מילדים שמעליבים אותך, את שווה יותר מסתם צחקוקים.
הבטתי מסביב והתחלתי לבכות, האנדרנלין המשיך לפעום בי, ליבי פעם כמו מטורף עד שהרגשתי על סף סחרחורת,
אני טיפשה? מה עובר עלי? לא אני זאת שצריכה להפסיק להתקיים, אלדד ההוא צריך להפסיק להתקיים באישיות שלו ולהשתנות.
