(BoyxBoy) חזרה לעבר (bakudeku)

פרק 2 - אחורה בזמן

לא היה חלום רע. בלי צרחות או התנשפות בכבדות. הרגע התעוררתי בשלווה, העיניים שלי נפתחות באיטיות, בלי שום כאבים בכל הגוף אבל עדיין הרגשתי מאוד קטן ואיכשהו..חלש?הרמתי את ראשי מעל הכרית בגסות והבטתי למטה בברכיי במהירות. ראיתי שהם הפכו קטנות.אוי לעזאזל, היו לי ברכיים קטנטנות!הבטתי גם במורד רגליי, אחר כך אל כפות הרגליים הקטנטנות כעת, ואז הרמתי את ידי כדי לראות שגם הן התכווצו.מה לעזאזל קרה..? האם קיבלתי מכה מקווירק מכווץ או משהו?מצמצתי ושפשפתי את עיני, לא רק שפשפתי מהן את העייפות, אלא גם כדי לראות אם כל זה באמת קורה.אז שמתי לב שאני לובש את הוונזי עם כוכבים שלי שנזרק לפני שנים.איך זה עלה עליי? למה זה כל כך רך..?-נענעתי בראשי,מחזיר את עצמי להווה לפני שנרדמתי שוב.

רציתי תנומה.

לאחר מכן הסתכלתי סביבי בחדרי, בתקווה להבין מה קורה. הייתי במיטה שלי אבל היא הייתה קטנה יותר ועל הסדינים שהתכרבלתי בהם היו פרצופים מחייכים של אול מייט.פאק, הם היו קריפיים..

רעדתי מהמראה שלהם ואז העברתי את תשומת לבי לקירות הצבועים האדומים שלי שהיו מכוסים בפוסטרים של גיבורים מקצועיים שונים שהייתי בטוח שנפטרתי מהם לפני עידנים כשגדלתי מהם.

כבר לא התחברתי לדברים האלה, אבל זה נראה כאילו אני עדיין כן.היה פח אשפה של UA.. צעצועים שהייתי בטוח שתרמתי.. ספרי ילדים ישנים שנראו חדשים לגמרי..הכל היה מפוזר בחדר שלי וחלק מהדברים הישנים מהילדות שלי פשוט שכבו סביב.הבגדים הישנים, הגדולים והאוברסייז שלי נעלמו ובמקום זאת הוחלפו במשחקי קופסה שנוצרו לפני עשור.מה לכל הרוחות קרה?! האם זו סוג של בדיחה חולנית שהכיתה או שההורים שלי תכננו לגרום לי לפתח תקוות?התנודדתי מהמיטה על פני רצפת שטיח שדי בטוח שהיתה פעם עץ קשה בפעם האחרונה שבדקתי. הלכתי לדלת חדר השינה אבל היא נראתה גדולה יותר. גבוהה יותר איכשהו.למעשה, הכל נראה הרבה יותר גדול וגבוה ממני. אפילו ידית הדלת הייתה תלויה כמה מטרים מעל ראשי.אני נאנק באומללות על היותי נמוך. הושטתי יד על קצות האצבעות שלי וסובבתי את הידית על ידי אחיזה בה עם האגרוף הזעיר שלי ומשכתי אותה למטה בכל כוחי. הוא נפתח בנקישה, חושף את המסדרון החיצוני.שמעתי דיבורים מהדהדים בקומה התחתונה..זה יוצא דופן... ההורים שלי אף פעם לא ערים.ירדתי במסדרון וירדתי במדרגות שנראה כאילו נמשכות לפתע לאורך קילומטרים ונראיתי עשרה מטרים יותר גבוהות. עשיתי כל צעד בקלילות ובזהירות לפני שהגעתי לבסוף לקומת הקומה התחתונה.הלכתי על פני המסדרון אל המטבח הפתוח שאליו אני אף פעם לא הולך בדרך כלל.נכנסתי דרך משקוף הדלת רק כדי להתקבל על ידי בסלסול שיער מעצבן שגרם לי לגרד את האף."בוקר טוב , אלוף" אמר אבי העליז. "למה אתה ער ב-9?""השעה 9?" שאלתי אותו. הקול שלי נשמע הרבה יותר גבוה מהקול העמוק למדי שליאוי שיט.."כן" הוא קבע בשלווה, ממולל את העיתון. "הלימודים מתחילים רק בעשר..-""בוקר, מסארו, מותק! נהדר שקמת, קאטסוקי. הכנתי פנקייקים~" שרה גברת עליזה שנראתה בדיוק כמוני, פשוט הייתה גבוהה יותר והיו לה ציצים.תפסו אותי לחיבוק חזק של אמא, שהתיש את כל האוויר שנותר לי.אמא שלי שחררה אותי והלכה לכיריים לקחת את הפנקייק שאפילו לא שמתי לב שהוא מתבשל. "אני שמחה שאתה מתעורר לבד עכשיו, בחור צעיר . נותן לי דבר פחות לדאוג ממנו!" אמרה אמא שלי כשהיא מעיפה פנקייק גבוה באוויר.איכשהו זה הרשים אותי ושלח את הלסת הקטנה שלי לצנוח לרצפה."עכשיו שב." היא מסמנת לעבר מושב ליד אבא שלקחתי אותו בהכרת תודה. נאבקתי לטפס למעלה, נאחזתי עד הקצה לפני שמשכתי את עצמי לשבת. כשהצלחתי, הונחה מולי צלחת מהבילה, מוזלפת בסירופ דביק מתוק."תאכל!" המכשפה הזקנה אמרה לי."תודה, זקנה" הודיתי לה בעודי מתחיל לתפוס את המזלג שלי. למרות שהכל עדיין לא ברור, אלו עדיין היו פנקייקים.באופן בלתי צפוי, הוכתי עם עיתון."איך אתה מעז!" צעקה אמא שלי. היא תפסה את העיתון של אבא שלי, גלגלה אותו, חבטה בי בחוזקה. "השתמש בנימוסיך, קטסוקי, או שאני אעשה הרבה יותר מאשר להצליף לך בתחת!"נרתעתי. "אני מצטער! אני מצטער! וואי.." אני ממלמל, משפשף את ראשי בכאב."כדאי שלא תשתמש בשפה מלוכלכת כזו בזמן שמידוריה בסביבה," נזף האג.אני מכיר את השם הזה..קפצתי. "דקו?!" צעקתי בקול רם. אבא נרתע ואמא נראתה מבולבלת למה אני נראה כל כך נרגש. חיוך עלה במהירות על פניי אשר הפתיע את שני הוריי.האם זה היה חלום או סיוט מענה..?אבל הכל הרגיש כל כך אמיתי.."קודם כל, כדאי שתפסיק להצמיד למידוריה את הכינוי המעליב הזה וכן, איזוקו בא עם אמא שלו לאסוף אותך לבית הספר. שכחת או משהו, את לא רוצה לראות את מידוריה יותר, מתוקה?"היא חשבה ההיפך הגמור ממה שאני.הנדתי בראשי באלימות לא.כמובן שגם אני רציתי לראות אותו שוב.הילד שאני מתגעגע אליו ובוכה עליו במשך שנים יגיע! לבית שלי!זה היה הגשמת חלום.לא יכולתי להכיל את האושר שלי. רצתי אל דלת הכניסה ובמקום לצאת ממנה, כרעתי לצדה, מחכה בסבלנות. אמא הלכה בעקבותיה בבלבול."קטסוקי..? מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" היא שילבה את ידיה. "אל תגיד לי שאתה הולך לנסות שוב להפחיד את איזוקו הקטן המסכן.."עשיתי זאת..?הנדתי בראשי לא מהר. "לא! אני רק רוצה לראות אותו!" הקול שלי נסדק בזמן שדברתי.התכופפתי קרוב יותר לדלת הכניסה, מקשיבה לצעדים של דקו האבוד שלי ושל אמא שלו."אתה הולך לפגוע ברגליים שלך ככה!" אמא שלי אמרה לי. "קדימה, אתה יכול לחכות במטבח."קמתי בחוסר רצון מתנוחת המפשעה שלי ליד דלת הכניסה והלכתי אחרי אמא שלי למטבח. התיישבתי באותו מושב שהייתי קודם, שילבתי את ידיי והתמקמתי כשרגלי תלויות ברפיון מהכיסא. פשוט לא יכולתי לחכות, בידיעה שאולי סוף סוף אראה את דקו שוב."תרגיע את עצמך!" אמא שלי נזפה בי כשישבתי חסר מנוחה. "אמא של איזוקו התקשרה לפני 10 דקות, הם בדרך... אני מאוד מקווה שהם בסדר."מוטב שיהיו או שאהרוג את עצמי גם אם אני רק..-ואז נשמע לפתע צלצול בפעמון הדלת. קפצתי ונראה שהכל קפא במקום למרות שההורים שלי לא הרגישו את זה כמוני.אבא שלי קם מהכיסא שלו, מניח את העיתון שלו על השולחן, ושני ההורים שלי הלכו במהירות לדלת הכניסה אבל מיהרתי לפניהם. קפאתי במקום כשאמא שלי הגיעה לידית הדלת.היא סובבה אותו לאט.טוב, לאט לאט בשבילי. הכל הרגיש כאילו זה היה בהילוך איטי.הדלת נפתחה בחריקה והיה פרץ של רעש עליז כשגברת גבוהה ורזה עם שיער ירוק וסוודר ורוד רחב אמרה, "מיצוקי! סליחה שאיחרנו!"היו חיבוקים וברכות משני ההורים אבל שמתי לב יותר לדבר שעמד בביישנות מאחורי רגל שמאל של אמא שלו בקפוצ'ון קטן וחמוד של אול מייט.בהיתי, המום בעוד הלב שלי דוהר במהירות בחזה שלי. יכולתי לשמוע אותו דופק באוזני. לאט לאט קיבלתי מראה ברור יותר שלו כשאינקו נכנסה לבית. מידוריה הביט בי בעיניו הירוקות הרחבות והסקרניות. ראשו נטה מעט..למרות שזה לא היה הדקו שזכרתי לגמרי, זה עדיין היה הוא פשוט יותר חמוד וצעיר כמו שהייתי עכשיו.איך שכחתי כמה חמודים היו הנמשים שלו?או איך עינו מתרחבת מסקרנות?חייכתי.כֵּן. אני, קאטסוקי באקוגו, חייכתי בפעם הראשונה מזה מאות שנים והכל בגללו.הדקו שלי.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------תכתבו בתגובות אם אתם רוצים שאני אמשיך שאני אדע שהעבודה שלי שווה משהו