בחיפוש התשובות שלי פניתי גם לדת. גדלתי והתחנכתי כאדם דתי, ואף על פי שבין הורי שרר חוסר הסכמה תהומי בענייני אמונה תמיד נמשכתי לנושא הזה. הגדרתי את עצמי כאתאיסט עד גיל 14, ולאחר אירוע טראומתי ומקרי מוות בלתי ברורים שהצטברו סביבי נכנעתי והודאתי, שאולי אני אכן מאמין באלוקים, אבל אם זה אכן קיים- אין לי שמץ אהבה כלפיו.
אהבתי להתבונן ולחקור על דתות ואמונות שונות. על הדבר הנפיץ והמופלא הזה, שהוביל למלחמות ורצח סביב העולם כולו. היו דברים שהסכמתי איתם, אחרים שממש לא, אבל לא משנה כמה שנים קראתי וחקרתי, מעולם לא הגעתי לתשובה אחת מספקת.
סיפור אחד שתמיד אהבתי היה הסיפור הנוצרי על המלאך הנופל. לוציפר, (כשמו של הפדופיל שרדף אותי -צירוף מקרים מאכזב) שתמיד תפס את עיני.
מלאך, התגלמות האור והטוב, שברגע מכריע אחד נפל מהשמיים והפך לדמות השפלה, המרשעת, האפלה. זה משעשע כמובן מכיון שמלאכים ושדים אינם נופלים לרוע או טוב.
הרי הם לא אנושיים, הם אנרגיה זרה ומורכבת בהרבה. הם אנרגיה בפשטות. אנרגיה טהורה, ומסוכנת. הם חוכמה. כמובן, אך אינם בעלי רגש גולמי כשלנו, אינם מונעים על ידי כסף, אהבה, או מוות.
והרי איך אפשר להגדיר ולחלק יקומים שלמים לקונספט פשוט כל כך של טוב ורע?
כשהייתי כן זה היה לי ברור בהרבה:
אנשים טובים עוזרים לאחרים, אנשים רעים פוגעים בהם.
אבל הרי מה מגדיר אדם כטוב או רע? מעשים? מניעים?
מה הופך רצח למוצדק? מה הופך גניבה למוצדקת?
מי אנחנו שנשפוט חיים של יצורים אחרים על פי דקות אחדות או אפילו שניות של היכרות ונסמן אותם בפשטות כזאת.
שחור ולבן, יפה ומכוער, טוב ורע.
YOU ARE READING
Yellow
Teen Fictionסיפור קצר הכולל מחשבות פילוסופיות ושאלות קיומיות מנקודת מבט של נער הקורס תחת כובד הטראומות והדיכאון שמנצח לאט לאט. מחפש סיבה להמשיך להילחם. ותוהה אם כבר עכישיו, לפני שהחליט האם לקחת את חייו, הוא באמת חי. אזהרות: דיבור מפורט על טראומות הכוללות פגיעה...
