לירי

טלנובלה

״אסור לך לצאת מכאן, הוראה של המפקד.״
״לשירותים מותר לי.״ היא מתגרה בו. והם נכנסים ביחד אל השירותים.
אני מתחילה לשמוע קולות.. זה היה פשוט מטריד לשמוע את זה..
עמרי ושיר, מזדיינים ואני פה מקשיבה להכל. הפריע לי לשמוע את  זה כי זה עמרי, ואני רוצה אותו. עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה כמה שאני צריכה אותו. הוא בדיוק כמו כולם.
הקולות נפסקים אחרי כמה דקות. זה הרגע שאני צריכה לצאת מהתא וללכת לישון ולשכוח שכל זה קרה בכלל. כל כך מקווה שהוא לא יהיה פה כשאצא.

למחרת בבוקר אני מתעוררת מוקדם כי כרגיל המפקדים לא מעוניינים שנעביר את הזמן בלישון. אני נכנסת להתקלח, מאתיים חיילות צורחות עליי לסיים, אלוהים מתי הסיוט הזה יגמר? אחרי שזה יגמר אני חותמת את כל הימי חופש שלי.
״די, תגידו לי מה זה השטויות האלה?״ שוב פעם רותם והמשחקי חברה הדביליים שלה.
״מה יש לך?״ אחד החיילים שואל.
״אתה באמת שואל?״ אני שואלת בעוקצנות.
״מה עוד אפשר לעשות? אין טלפונים, כלום״ הוא אומר.
"תגידו לי מה זה קייטנה?״ מרימה את קולי.
הדלת נפתחת ובפתח הדלת עומד עמרי עם הפרצוף שלו שבאלי לנשק ולהרביץ לו באותו הזמן.
״בוקר טוב. מה קורה?״ הוא נכנס אל תוך המקלט וכולנו משתתקים.
״כלום לא קורה.״ אחת החיילות אומרת כדי לצאת בסדר מול עמרי. די כבר עם ההתחנפות הזאת.
״הכל בסדר פה?״ הוא שואל. כולם מפחדים לענות, אפשר לחשוב מי הוא. אני מחליטה לא לדבר, הוא לא שווה את האוויר שאני אבזבז בלדבר איתו. אני מסתובבת אל החברים שלי וממשיכה לדבר איתם.
״לירי.״ אני שומעת את עמרי מאחורי. אני מגלגלת עיניים ומסתובבת אליו.
״כן?״ אני שואלת חסרת סבלנות. כל מי שמסתכל מבחוץ רואה בדיוק מה אני חושבת עליו ולא אכפת לי. אם אני לא אוהבת מישהו הוא ידע את זה, אני לא יכולה להיות צבועה.
״אני צריך לדבר איתך.״ הוא אומר בטון סמכותי ומאיים. מנסה לשחק את עצמו איזה משהו בפני החיילים.
רוני מהצד מסתכלת ובאמת כבר לא אכפת לי, היא גם ככה לא מדברת איתי אז זה לא באמת משנה.
״טוב.״ אני מחליטה לא להתווכח, אין לי את הכוח לזה.
כולם מסתכלים לא מבינים מה קורה ואני הולכת אחרי עמרי אל מחוץ למקלט. לא יודעת למה אני עושה את זה לעצמי. קשה לי להסתכל עליו בלי לדמיין את מה ששמעתי אתמול ולהריץ את זה בראש כמו סרט.
״את יודעת... חשבתי עלייך, הרבה.״ הוא מתחיל. איזה שקרן.
״מה, באמת? חשבת עליי?״ אני משחקת אותה ראש קטן.
״כן, את לא יוצאת לי מהראש.״ הוא אומר.
״אה באמת?״ אני שואלת מופתעת.
״מה?״ הוא שואל לא מבין.
״לא, כי היה נדמה לי שהיית קצת עסוק בלזיין את שיר בשירותים, אני תוהה מתי בכלל היה לך זמן לחשוב עליי.״
״מה?״ הוא שואל מופתע.
״מה ששמעת.״ אני מתחכמת.
״איך את...״ הוא שואל.
״הייתי שם, השירותים הם מקום ציבורי אתה יודע.״ אני עוקצת.
״אני לא יודע מה להגיד...״
״אני לא רוצה לשמוע שום דבר שיש לך להגיד בנושא, מבחינתי הסיפור היה ונגמר.״ אני אומרת.
״אבל מבחינתי לא.״ הוא אומר.
״אם הייתה עוד תקווה לשנינו היא טבעה בשירותים אתמול בלילה.״
״לירי...״ הוא ממלמל.
״מה עמרי?״
״איך אני אמור להתנהג כאילו כלום לא קרה בנינו?״ הוא שואל.
״זה מאוד פשוט, תמשיך להיות המפקד הסמכותי הקשוח והדוחה שאתה והכל יהיה בסדר.״ אני עוקצת אותו.
״בגדול את חושבת עליי רק דברים טובים, לא?״ הוא קורץ לי.
״מה שתגיד.״ אני מגלגלת עיניים ובאה ללכת.
״נו לירי עצרי שנייה.״ הוא תופס בידי.
״מה עמרי? מה יש לך להגיד שעוד לא שמעתי?״
״אני זה שאוהב אותך ואת זאת שלא רוצה להיות איתי, ואני הבעיה?״ הוא שואל.
״אז עכשיו אתה הופך את זה עליי?״ אני שואלת.
״את סירבת לי, את זוכרת? עכשיו מפריע לך ששכבתי עם שיר?״ הוא עוקץ אותי.
״אוקי? אז אם סירבתי לך למה אתה כל כך נלחם?״ אני עוקצת בחזרה.
״למה?״ הוא שואל, ״כי ככה, אני אוהב אותך לירי.״