/// פרק זה מעט קצר יותר, עמכם הסליחה :)
החדר של כריס, ליאם מנסה לצאת, אך הפעם, הדלת נעולה.
"פאק!!" התייסר ליאם עם נחלי דמעות בעיניו, המלך השתגר מאחוריו, מותיר שובל של ענן שחור במקום, שגרם לנסיך הצעיר להשתנק.
ליאם: "אתה...!!"
"תפסיק כבר לבכות! לכל הרוחות." כריס התקרב באיטיות לליאם.
"ה-ההורים שלי... מ-מה עשית להם...?" גמגם ליאם כשראה מעט נוזל כסוף על חולצתו של כריס.
" זה לא עניינך." ענה בפשטות.
הנסיך התקרב במטרה לסתור לשחור השיער, אך ללא הצלחה. כריס התחמק בקלילות.
כמה שניות של דממה,
הבלונדיני נאנח בזמן שניגב את הדמעות בשרוולו. "למה אתה לא יכול פשוט לעזוב אותי לבד..."
המלך התקרב אליו פעם נוספת, מצמיד אותו לקיר וליאם לא נותר דבר אלא להתבונן הישר בעיניו הבוחנות של המלך.
"אם אתה עוד פעם תמרה את פי... " הדגיש המלך כל מילה בזהירות.
"אתה. מת."
עיניו של השטן זהרו בסגול, גורמת לעיניו של האחר להצטמק בפחד.
"מה שתגיד."
המלאך המקופל והשטן הנינוח שוכבים בשני צידי המיטה הרחבה.
ליאם קם בעדינות ושולח מבט חטוף לכריס, שעוצם את עיניו כישן.
הוא מעיף מבט בחדרו של זה, ומתבונן בידו, מנסה למצוא את אלומת האור שאמורה לזהור ממנה, ולהשתחרר מהמקום המקולל ההוא.
ליאם(מחשבות): "עדיין אין קסם...בן זונה.."
"...מה אעשה..."
האדם השני במיטה פוקח את עיניו בעייפות, ומסתכל במלאך החמוד-למראה, מנסה להשתחרר מהחוט הדק והשחור.
דמעותיו הבוגדניות של ליאם זולגות שוב באיטיות, (מחשבות) "לעזאזל...לא לא לא..."
והדמעות רק מחמירות...
(מחשבות) "הצילו..."
כריס שולח יד אל גבו של ליאם, מושך אותו לחיבוק חזק, גורם לזה להאנק בהפתעה.
עכשיו, המלאך והשטן שוכבים זה מול זה, וכריס מנגב את דמעותיו של ליאם ברכות מפתיעה.
"היי...רוצה...לצאת לסיבוב..?"
-"כן."
***
הזוג המלכותי מתהלך בגינת הארמון, עצים מטפסים ופרחים אדומים כדם מכסים את הגן השקט והיפיפיה. כנפי המלאך של הנסיך פולטות אור לבן ובתולי אל תוך החשיכה.
פיהוק שקט נפלט מפיו של הנסיך בזמן ששפשף את עיניו, הדמעות כבר התייבשו, והותירו את עיניו כבדות.
"אתה עייף?" קולו העמוק של כריס שבר את השתיקה.
ליאם לא ענה מיד, הוא היה עסוק בלהתבונן במקום החשוך,
הוא לעולם לא היה בגיהנום, והנסיך אף פעם לא דמיין שהמקום יראה כך,
"רק טיפה.." השיב לו לבסוף הצעיר בטון יבש.
"בן כמה אתה?" עצר הנסיך.
כריס חייך למשמע השאלה,
-"עשרים."
חשוב לציין, שכל שנה שמיימית שווה כמו עשר שנים בעולם האנושי.
"ע-עשרים? אתה ממש צעיר..! איך זה יכול להיות שאתה מלך?" השיב ליאם בקול מופתע.
"לא ביג דיל. ההורים שלי נענשו בגלל משהו, והם הפכו אבק. האמת, זה היה מגיע לזוג הזקן." ענה כריס בפשטות.
-"אה." עיניו של ליאם התרככו במעט, זה לא הסיפור שהוא ציפה אליו.
כריס מתבונן במלאך השקוע במחשבות, ומחייך, הוא קרא הכל.
הגבוה מלטף את צווארו של ליאם בעדינות ועוצם את עיניו, גורם לנשימתו של הנסיך לעצור לשניה.
ליאם הרגיש את ידו של כריס מתחממת מעל עורו
קסם.
עיניו השחורות נפתחות באיטיות, וציפורניו נתפסות בצווארו של המלאך המבועת.
"עכשיו יש לך קסם. שלא תנסה אפילו לברוח."
"ת-תודה..." פלט ליאם תודה יבשה מפיו. זה לא כאילו הוא עושה לו טובה.
ידו של כריס ירדה מצווארו של ליאם.
" אז.. אתה בן שבע עשרה, נכון?"
ליאם:"עוד שלושה ימים. כן." השיב בנימה עייפה.
"יום הולדת שמח" ציטט המלך את הברכה של בני האדם בתקווה לעודד את רוחו של זה.
הצעיר פלט פיהוק ישנוני נוסף,
"כן..ממש שמח"
***
בוקר, ליאם חיכה לחמימות ולאור, ולצלילי הציפורים שיעירו אותו.
ספוילר; לא היה שום דבר מזה.
הוא פקח את עיניו באדישות, והתעורר מהחלום. הוא לא בגן עדן יותר, אלה בגיהנום.
תרתי משמע
הוא נשכב על גבו, מעיף מבט בתקרה, שנדליר שחור ענק נתלה ממנה, לליאם יש שנדליר דומה בחדרו שלו,
הוא קם מהמיטה, ומוחא בידיו פעמים, עשרות אלומות אור קטנות קישטו את מוטות הברזל של השנדליר העגול.
"בוקר טוב, יקירי." הקול הצרוד בצידו השני של החדר גרם לגופו של ליאם לקפוא לשנייה.
הוא העיף מבט אל עבר הקול, השד, שכנראה קם לפניו, יוצא מהדלת, ואוסף את שערותיו השחורות במעין-גומיה קסומה.
" בוקר.." ליאם משפשף את עיניו הנפוחות, ויורד מהמיטה בקלילות.
"בוא, ארוחת הבוקר מוגשת למטה." אמר השד בזמן שנשק קלות על לחיו של ליאם.
"אני לא רעב..." ענה לו זה.
"זו לא הייתה שאלה, מתוק."
חדר האוכל הזוטר היה קטן למדי, אך גם הוא היה מרהיב ביופיו המוזר, קירותיו, כמו קירות שאר הארמון, היו בנויים מאבנים אדומות, מקושטים בבדים סגולים. והשולחן המרובע ערוך באוכל של שדים הנמצאים בכלי שיש שחורים.
הוד מעלתו מסמן לנער לשבת בכיסא הקטיפה לצידו,
הוא מתיישב וסוקר את הנמצאים בחדר, בכל אחת מצדדי שלושת הדלתות בחדר עומדים דום שני שומרים, ושלא לדבר על המלך, שיכול להפוך אותו לאפר במבט אחד.
כל אלה חוסמים כל מחשבה של בריחה בראשו של ליאם,
"למה אתה בוהה? האוכל מתקרר.." קולו של כריס נשמע כנשיפה באוזנו.
" אמרתי שאני לא רעב." הוא נאנח.
דפיקה חזקה על השולחן מקפיצה את ליאם.
"עכשיו."
***
ליאם לא טעם בכל חייו את סוג האוכל הזה, וזה היה מבחיל.
ליאם:"סי-סיימתי..."
כריס היה עסוק בדיבור עם אותו השומר מאתמול, 'אליוט', כפי שסיפר לו בדרכם לפה, ועוד שומר אחד שליאם לא הכיר.
ליאם מתרומם מהשולחן ונגע בכתפו של כריס.
"אני...אני יכול לצאת לגן בחוץ?"
כריס עוצר את דיבוריו עם השומרים, "כן." אומר בקרירות.
"מה..באמת?" לשבריר שנייה, ליאם תהה אם הוא שמע נכון.
כריס נאנח: "זה לא שאתה יכול לברוח בכל מקרה, יש לי עבודה לעשות."
"תודה.." האינסטינקט של ליאם היה להשתחוות קלות למלך, ומיהר להסתלק מן המקום.
המלך גיחך קלות, ופנה לשומר השני בנימה רצינית,
"שים עליו עין"
YOU ARE READING
ציית לי בייבי || boyXboy
Romance|| ספר ראשון || "...הוא התקרב במהירות לכיוון הנער, מנסה לתפוס את פניו בידו, אך ההוא התנגד למגעו בתוקף. ' אל תיגע בי חתיכת סוטה...!" " כדור הארץ, גן עדן, גהינום. לפני 500 שנים, התחילה מלחמה, בין גן העדן, עולם המלאכים. לבין הגהינום, איפה שהשדים חיים...
