הפרי האסור

פרק 9

אילואנה-
״אני פה כבר שלושה ימים, אני חושבת שכדאי שתבין שאף אחד לא יבוא להציל אותי.״ מילמלתי בכעס. מתיאו משוכנע שהברטווה תחליף משהו שהוא רוצה, רק בשבילי. זה לא יקרה, וזה שעבר כבר שלושה ימים מוכיח את זה. הזמן שלי אוזל, וכך גם הסבלנות שלי. אם אצא מפה, כדאי שמתיאו ידע שאהרוג כל מי שאי פעם היה חשוב לו. רק כי מתחשק לי. הבן זונה סימם אותי ונעל אותי בתוך חדר למשך שלושה ימים, והעצבים שלי עלו לרמה שמתחשק לי לרצוח. בעצם, תמיד מתחשק לי לרצוח. ״אז כנראה שאצטרך להשאיר אותך.״ עוד פעם השעשוע בקולו גורם לי לגלגל את עיניי ברוגז. ״לא נגעת באוכל שלך״ הצביע מתיאו לעבר הסושי שקנה לי. ״אני לא רעבה״ זעפתי את פניי לכיוונו. ״למה פנים כל כך זועפות, מטורללת?״ חיוך יהיר עלה על שפתיו העבות. אוי, כמה שאני רוצה למחוק את החיוך הזה. ״אני אהרוג אותך״ התעלמתי מדבריו. ״את אומרת את זה כמעט כל יום, אך עדיין תקועה בתוך החדר הזה.״ גיחך קלות.
כיווצתי את ידיי לאגרופים הדוקים. ״אל תחשוב שלא אמצא דרך לצאת מפה.״ ״אני בטוח שתמצאי, מטורללת.״ הוא ניער את החליפה שלו מאבק הריצפה בעודו מתקדם לעבר דלת החדר.
״היה נחמד.״ הוסיף בשעשוע שניה לפני שסגר את דלת החדר. נשפתי ברוגז, נאנחת קלות. ניסיתי למצוא דרך לצאת מפה, אך זה נראה כמעט בלתי אפשרי. אין חלונות במקום, ואין כלים שבהם אוכל להשתמש. השלשלאות זה הדבר היחידי פה ביחד איתי. חוץ מזה, אין לי שום דבר שאוכל להיעזר בו כדי להשתחרר.
במשך שלושת הימים שהייתי פה, הסיוטים חזרו בכל לילה.
רק שהפעם, לא היה לי את המצית לצידי. לא היה לי דרך לברוח מזיכרונות העבר. אפשר להגיד שזה היה עינוי בפני עצמו. מתיאו מענה אותי מבלי לדעת בכלל. הנחתי את ראשי על הכרית המאובקת והמסריחה, בוהה בתקרה. הדבר היחידי שעשיתי בזמן שלי פה. אני תוהה מה הוא מתכוון לעשות איתי. האם הוא מתכוון לרצוח אותי? או לחכות לברטווה? רוב הסיכוים שיהרוג אותי.

״אני מצטערת..״ מילמלתי ברעד. ״אני כל כך מצטערת.״ חזרתי על מילותיי כמו תקליט שבור. לא האמנתי שאוכל לעשות דבר כזה. לא לה. עצמתי את עיניי בכוח, נאבקת בדמעות שאיימו לצאת.
״תפקחי אותן, אילואנה!״ פקחתי את עיניי במהירות, מביטה לעבר הזוועה שמתרחשת מול עיניי. הרגשתי איך כל שניה שעוברת, כך הנשמה שלי הופכת ליותר אפלה. אני לא בטוחה שנשאר מקום לטיפה של אור בלב האפל שלי. הוא כל כך קר, כל כך אפל. ״תסתכלי בזמן שאני מזיין אותה.״ ציווה לעברי. כל גופי רעד בחרדות ורגשות אשמה. פניה של הולי היו אדומות מרוב בכי, בעוד גופה התכווץ בכאב בכל פעם שאיברו נכנס לתוכה. הרגשתי נוראי. במיוחד בגלל שבגללי כל זה קורה. הם הביאו אותה בשבילי. כי היא הייתה חשובה לי. וכמובן, אסור שיהיה לי חשוב מאף אחד. רגשות הם חולשה. לאחר שהם הביאו את הולי, הם הכריחו אותי להכניס לתוכה צעצועים, ולא מהסוג הטוב. יותר בכיוון של רגל של כיסא, תפוח, מצית, ועוד כל מיני דברים מבחילים.
לאחר מכן, הכריחו אותי לענות אותה. לשרוף את גופה, לחתוך אותו, לעקור את הציפורניים שלה.
הילדה המסכנה.. אני לא יכולה לדמיין מה היא עוברת כרגע. כל גופה מלא בכאבים מהדברים שהכריחו אותי להכניס לתוכה, ואם זה לא מספיק, עכשיו הם אונסים אותה, אחד אחד. גורמים לי לצפות.
בכל פעם שאיברו חודר לתוכה כך ליבי מתכווץ בכאב.
זאת אשמתך. זאת אשמתך. זאת אשמתך. זאת אשמתך.
המשכתי להגיד לעצמי כמו תקליט שבור. זאת אשמתך.
מטומטמת שאת. אסור לך להרגיש. אסור לך להרגיש. אסור לך להרגיש. הם יעשו כל דבר שבעולם כדי לגרום לך להבין את זה.
ישמידו ויירמסו כל טיפה של טוב שיש לך בחיים, עד שתהיי חסרת נשמה. ולאט לאט הם מגיעים למטרה שלהם. עיניה החומות של הולי הביטו לעברי בזעזוע מוחלט, ביחד עם שנאה טהורה.
משכתי את אפי האדום מבכי, מתאפקת שלא לצרוח.
לצרוח על כולם. עליהם. אני נגעלת. אני רוצה להקיא.
אני מרגישה בחילה נוראית, ואת הצורך להקיא ביחד איתה. הדברים שהם מכריחים אותי לעשות.. אני מרגישה את זה.
אני מרגישה איך לאט לאט אני הופכת לרוצחת שרצו שאהיה. ״אני מצטערת.״ לחשתי עוד פעם. השפלתי את מבטי, לא מסוגלת לשאת את מבטה המלא בשנאה של הולי. היא שונאת אותי, ואני לגמרי מבינה אותה. אני שונאת את עצמי. כל כך שונאת את עצמי. את החיים האלה. אולי פשוט עדיף שאכנע להם. שאתן להם את מה שהם רוצים, ואז הכל יהיה בסדר. אני אהיה בסדר, ולא ארגיש את המועקה המציקה הזאת על ליבי. ככל שעובר הזמן היא מכבידה עליי יותר ויותר, שאני לא חושבת שאוכל להתמודד איתה יותר.
התעוררתי במהירות, עוברת לתנוחת ישיבה על המזרן המאובק.
זיעה קרה הורגשה על עורפי. הסתכלתי מסביבי, מחפשת את המצית. ועוד פעם, היא לא הייתה שם. היא לא הייתה שם כדי להציל אותי מזיכרונות העבר. הייתי צריכה את הכאב הזה.
הרגשתי שאני משתגעת מיום ליום.
״נראה שאפילו לשד יש שדים משלו.״ קול מלא בשעשוע מילא את חלל החדר הריק. הרמתי את מבטי במהירות, מבחינה במתיאו היושב על כיסא הברזל שהוצב ליד השולחן. ״מי זאת הולי?״ הוסיף, מרים את גבותיו בשאלה.
האם צפה בי ישנה? או יותר גרוע, האם ראה אותי חולמת?
אסור להראות לו את החולשות שלי. אסור שהוא ידע שום דבר.
״תסתום״ סיננתי מבעד לשיניים חשוקות. חזהי עלה וירד במהירות בעקבות החלום הנוראי. הוא צימצם את עיניו לכיווני, מנסה למצוא כל רגש שיחשוף את הסיפור שלי. אך מאוחר מדי. ברגע שהבחנתי בדמותו הרמתי את החומות שבניתי במשך שנים. וגם אם הוא ירצה, הוא לא יצליח לראות מבעד להם. חומות שבנויות משנים שמלאות בזוועות וייסורים, דם וזיעה. אף אחד לא יצליח להוריד את החומות האלה. אפילו לא אני. ״האם למטורללת של הברטווה יש סיוטים?״ גיחך מתיאו, בוחן את גופי המזיע. נשפתי ברוגז. הוא ראה יותר מדי, יותר ממה שהיה צריך לראות. וזה מסוכן. מאוד מסוכן. השפלתי את מבטי לעבר המזרן המאובק, לא מוציאה מילה מפי. ״מה השעה״ התעלמתי מדבריו שהרגיזו אותי. ״3״ השיב בקלילות. כיווצתי את גבותיי. ״בצהריים?״ שאלתי. ״בבוקר.״
נעצתי את מבטי בעיניו האפורות. ״אתה רוצה להגיד לי שבשלוש בבוקר אתה צופה בי ישנה? אתה מטריד.״ מילמלתי בזעף.
הוא חודר למרחב הפרטי שלי יותר ממה שהוא צריך.
אני צריכה למצוא דרך לעוף מפה, ומהר. ״את מסקרנת אותי״ הרים בכתפיו. מסקרנת אותו? אני מופע שעשוע שלא ידעתי עליו? הסבתי את מבטי לעבר הקיר שמאחוריו, בוהה בו.
״את לא מתכוונת לחזור לישון?״ שאל. גיחוך נפלט מפי.
״לא כשאתה פה.״ גם אם זה יקח כמה ימים. בשום סיכוי אני אשן לידו עוד פעם. רק זה שהוא צפה בי ישנה חשף לו יותר ממה שהוא צריך לדעת. אני לא יכולה להסתכן בדבר כזה שוב. ״בסדר״ קם מתיאו מכיסא הברזל. ״לילה טוב״ מילמל, יוצא מהחדר. נעצתי את מבטי בגופו הזז, לא משיבה לדבריו. חושך החדר נפל עליי ברגע שהדלת נסגרה. נאנחתי קלות, מניחה את ראשי על הכרית הלא נוחה. בלי המצית, אני מרגישה שאני מאבדת את זה. אני צריכה כאב כלשהו, כל כאב. שיחזיר אותי למציאות ויוציא אותי מזיכרונות העבר. אני לא בטוחה אם אצליח לצאת מכאן, אבל למקרה שאצליח, אדאג למרר את חיו של מתיאו. זה ברור לי שהברטווה לא תיתן משהו בשבילי. זה היה ברור מההתחלה.
וכרגע, זה לא נראה שהסיכוי שלי לברוח הוא מעולה.
הוא זהיר. מאוד זהיר. הוא מודע למי שאני ולמה שאני מסוגלת, מה שהופך את זה ליותר קשה. הברירה היחידה שנשארה לו היא להרוג אותי, מה שלא נראה מטריד בכלל. למדתי לקבל את המוות בזרועות פתוחות. ככה לימדו אותי. לקבל אותו. אז האם אני מפחדת למות? לא.. לא כל כך.

דלת החדר נפתחה לאחר כמה שעות של שיעמום מוחלט, גורמת לי להסב את מבטי במהירות. דמותה של ג'וליה הופיעה, וכמובן, אליס מאחוריה כמו כלב שמירה. לסתו התקשחה בזהירות בעוד ידו עטפה את ידה בחוזקה, שומרת את ג'וליה קרוב אליו. גיחכתי קלות, מסיטה את מבטי לעבר ג'וליה. ״את אוהבת ספרים?״ שאלה לעברי ג'וליה, מתקרבת קלות. הטתי את ראשי הצידה, מצמצמת את עיניי. ״אני מקווה שכן. חשבתי שבטח יהיה לך משעמם פה לבד, אז הבאתי כמה״ היא הצביעה לכיוון הספרים שאחז אליס שעמד מאחוריה. הוא הושיט את הספרים לעברה, מניח אותם בידיה. היא חייכה אליו, גורמת לעיניו להתרכך קלות.
אוי אלוהים, הוא לגמרי מאוהב בה. רואים את זה. ״הנה״ התקדמה בחשש לעברי, מניחה את הספרים במרחק סביר ממני.
היא נחמדה מדי בשביל להיות עם מפלצת כזאת. למרות הצלקות שהעידו על עבר מלוכלך, היא הייתה נראת טהורה. אולי הייתה טיפה של אפלה, אך היא הסתתרה עמוק בתוכה, מוחבאת בתוך הטוב שבליבה. העיניים שלה משדרות טוב לב מוחלט.
כל כך שונה מהבחורים שאיתם מסתובבת. היא הסתובבה לכיוונו של אליס, אוחזת בידו. ״תודה, ג'וליה.״ הרגשתי את הצורך לומר. היא סובבה את מבטה לכיווני, חושפת חיוך כנה וטוב לב.
האם היא מודעת למי שאני, או לשם מה באתי? אני לא בטוחה שהיא הייתה מתנהגת בכזאת נחמדות אם הייתה יודעת.
הסטתי את מבטי לעבר הספרים שהניחה לצידי. תמיד אהבתי לקרוא ספרים, אך בחיים לא יצא לי לקרוא הרבה. הייתי עסוקה באימונים או משימות. לא באמת היה לי זמן לתחביבים משלי.
הרמתי את אחד הספרים הראשונים שראיתי, בוהה בכריכה היפה.
לב מנופץ לרסיסים, בעוד דם מכסה את כולו.
פתחתי את הספר, מתחילה לקרוא.

היי אהובים שלייייי!!! סוף סוף חזרתייי🥰
אשתדל להפעיל הרבה יותר עכשיו.
אוהבת המון, ומקווה שתאהבו את הפרק💜
עוד משהו קטן
חשוב לי לתקן משהו בסיפור.
השם שלה הוא אילואנה, ולא אוליאנה. אני יודעת שרשום בהתחלה אוליאנה, אבל כנראה שהתבלבלתי. השם שלה הוא אילואנה💜