למה אני?

חלק-5

נ.ב דניאל
יצאתי מהחדר בשוק. אני לא מאמין, אולי היא שיקרה לגבי זה? לא. אין סיכוי אחרת הצמיד היה פועל. אני חייב לספר לאבא שלי.
נכנסתי למשרד שלו והוא עמד שם ודיבר עם מישהו.
"דניאל תחזור יותר מאוחר אני באמצע משהו" אבא אמר.
"אבא, קרה משהו, זה דחוף". אמרתי לו בחזרה.
"לא עכשיו" החזיר.
"אבא, זה בקשר לילדה שמצאנו. אני חושבת שאני יודע מי היא" אמרתי לו כדי שייתן לי לדבר איתו.
"תחזור יותר מאוחר, נמשיך את השיחה שלנו אחר כך" אבא אמר לגבר שדיבר איתו לפני שניהף.
הגבר יצא מהחדר ונשארנו רק אני ואבא.
"אבא אתה לא מאמין מה היא אמרה לי" אמרתי לו.
"אני מקשיב" החזיר אבא.
"ההורים שלה, היא אמרה לי את הראשי תיבות של ההורים שלה. ג.נ ו- ל.נ" אמרתי לו. לקח לו כמה שניות וראיתי את הפרצוף שלו השתנה.
"לא" אמר אבא. "אין סיכוי".
"זה מה שהיא אמרה, הצמיד היה עליה, אם היא הייתה משקרת היינו יודעים" אמרתי לאבא.
"יכול להיות שזה סתם צירוף מקרים" אמרתי לו בתקווה שזה נכון.
"הגלאי מצא אותה, אבל היא לא על טבעי, ואלו הראשי תיבות של ההורים שלה, אני לא חושב שזה יכול להיות צירוף מקרים" אמר לי אבא, כנראה הוא צודק.
"איפה היא עכשיו?" שאל.
"היא במרתף, קשורה לקיר" אמרתי לו.
"אוקיי, תן לי קצת זמן לחשוב. עד אז אל תכנס לשם, תציב 4 שומרים בחוץ ו4 שומרים בפנים, ותדאג שהשומרים בפנים אלו שומרים שאנחנו יכולים לוותר עליהם" אמר לי אבא.
"על זה" אמרתי לו ויצאתי מהחדר.
אני לא מאמין שזה קורה.

נ.ב קייט
אני עדייו בחדר קשורה בידיים ומרגישה שהמפרקים שלי שורפים. הוא הידק לי את זה כל כך חזק בכוונה. ואני עדיין רעבה. הוא השאיר את המגש על הרצפה אבל לא יכולתי להגיע אליו, הוא היה רחוק מידיי.
לאחר מספר דקות ראיתי 2 שומרים נכנסים לחדר, בסוף ל-2 שומרים שכבר היו פה, עכשיו הם 4.
למה יש עלי כל כך הרבה שומרים? מה אני כבר יכולה לעשות? אני אפילו לא ערפדית. גיחכתי לעצמי שחשבתי על זה. למה אני מאמינה בשטויות האלה. הם סתם אנשים מטורפים שמנסים להכניס לי דברים לראש. אני לא אתן להם.
ראיתי את השומרים בוהים בי בלי הפסקה, קצת מטריד.
"היי, אתה" אמרתי לאחד השומרים שעמדו שם וצפו בי בלי להוריד ממני את העיניים.
הוא לא הגיב.
"תוכל לקרב אלי את המגש הזה? בבקשה. אני ממש רעבה" אמרתי לו.
הוא פשוט עמד שם ולא הגיב, מפגר.
"זה כולה פאקינג מגש אוכל מה כזה קשה.
הוא התקרב למגש אוכל כדי לקרב אותו אליי. תודה לאל.
לפני שהוא הספיק ראיתי את הדלת נפתח ודניאל נכנס.
הוא הסתער על השומר שניסה לעזור לי וריתק אותו לקיר, הוא אחז בוא בצוואר.
"מה נראה לך שאתה עושה?" שמעתי את דניאל אומר לו.
"מ-מצטער בוס" השומר אמר.
"הפקודות שלך היו רק לשמור, לא להתקרב ולא לדבר איתה" דניאל אמר ונתן בוקס לשומר.
ירד לו דם מהשפה.
"מצטער ב-בוס" השומר אמר.
איזה פחדן, חשבתי לעצמי. שיתנגד וילחם בו, אומנם דניאל היה פי 3 גדול ממנו מכל הבחינות אבל אולי עדיין היה לו סיכוי.
"אין לי זמן לזה, עוף מי פה" אמר לו דניאל.
הוא יצא מהחדר.
"גם אתם, לכו!" אמר דניאל לשאר השומרים
גם הם יצאו מהחדר. ואז אבא של דניאל נכנס.
"אני לא חושב שהכרנו כמו שצריך, אני ג'ון. אבא של דניאל, נעים להכיר" אמר לי.
לא הגבתי, לא ידעתי מה להגיד. הוא כבר יודע איך קוראים לי.
"היא לא מדבר הרבה אה?" הוא אמר לדניאל.
"לא ממש, אבל שהיא כן מדברת היא לא מפסיקה להתחצף" אמר דניאל.
"קייט, אולי כל זה קצת מבלבל אותך, אז תני לי להסביר כמה דברים" ג'ון אמר.
תודה לאל.
"אנחנו ערפדים, אני, דניאל וכל מי שנמצא באחוזה הזאת" אמר.
טוב לדעת שזה אחוזה, כי לא יצאתי מהחדר הזה מאז שהגעתי לכאן.
"חשבנו שאת ערפדית בגלל הגלאי. יש לנו גלאי שמאתר יצורים על טבעיים בעיר שלנו. והגלאי אמר לנו שאת ערפדים, לפחות ככה חשבנו" הוא המשיך.
רגע, אז הם לא חושבים שאני ערפדים עכשיו?
"יש בעולם הזה הרבה יצורים על טבעיים, אבל העיקריים הם ערפדים, מכשפים ואנשי זאב"
דניאל ירק אחרי שאמר אנשי זאב. אני מניחה שהם לא אוהבים אותם כל כך.
"ההורים שלך, ההורים הביולוגים שלך היו ערפדים. מה שאומר שאת ערפדית" הוא אמר.
מה? אני ערפדית? לא. אני לא מאמינה לו. הוא סתם מנסה לשחק לי עם המוח.
"את בטח חושבת איך זה יכול להיות? ערפדים לא חיים לנצח? אז כן. הם כן. אבל עדיין אפשר לעשות ילדים. הפך ליצור ערפד מנשיכה. אבל ערפדים שנולדים ערפדים נקראים ערפדים אמיתיים. הם הכי חזקים. כמוני וכמו דניאל פה. אנחנו נולדנו ערפדים. וגם כמוך. אבל אצלך, הגן הערפדי רדום, כנראה ההורים שלך עשו את זה בעזרת כישוף כשהיית קטנה, אבל עדיין יש בך את הגנים של ערפד. כל מה שצריך לעשות זה לעורר אותו"
מה? ההורים שלי? ערפדים? איך הם יודעים את זה בכלל? נתתי להם רק ראשי תיבות. איך הם יודעים?
"שקרנים" שמעתי את עצמי אומרת. לא יכולתי לסבול יותר את כל הבולשיט הזה. אני לא אתן להם להכניס לי את השקרים האלה לראש.
"כמו כולם" דניאל אמר. "תני לי להראות לך".
דניאל התחיל לרוץ בחדר במהירות. הוא נעלם ל-2 שניות וחזר עם תפוח ביחד. כאילו זה הופיע משום מקום.
הוא נתן ביס בתפוח ואמר: "מספיק טוב?"
"לא לא אתם סתם מנסים לשגע אותי, זה סתם איזה טריק עלוב" אמרתי לו. אני לא מאמינה לו. אני לא יכולה להאמין.
הוא נאנח ויצא מהחדר במהירות וחזק עם מישהי על הידיים, היא נראתה מסוממת וחסרת חיים. מה הם עשו לה?
הוא העמיד אותה. "היי חמודה, תרביצי לעצמך" הוא אמר לה.
בלי להסס היא הרימה את היד, נתנה לעצמה בוקס ונפלה על היצפה.
"קומי" הוא אמר והיא קמה.
הוא הסתכל עלי במבט מאיים. פתאום צבע עיניו השתנה יצאו לו ניבים מהפה והוא נשך את הבחורה המסכנה בצוואר. היא לא עשה כלום. פשוט עמדה שם ונתנה לו לעשות לה את זה. מה יש לה?
הוא סיים והרים את המבט אלי. עזב את הבחורה והיא נפלה על הרצפה. נזל לו דם מהפה והיה לו מבט רצחני מהעיניים. אוי לא. למה נכנסתי.
הוא התקרב אלי ואני זזתי לאחור הכי מהר שיכולתי עד שנתקעתי בקיר.
"לא לא בבקשה, תתרחק. אל תתקרב אלי" אמרתי לו מפוחדת.
"אל תדאגי. אני לא אעשה לך את זה. את חלק מאיתנו עכשיו" אמר לי וניגב את הדם מהפה שלו.
"לא לא אני לא, אני לא כמוך" אמרתי לו.
"את כן, טוב. לא בדיוק כמוני אבל זה לא הזמן להגיד את זה עכשיו" אמר לי.
הוא התקרב אלי, החזיק את צווארי והצמיד אותי לקיר. עצמתי עיניים מרוב פחד.
"תפתחי עיניים" אמר לי. "עכשיו!" צרח והידק את אחיזתו.
פתחתי את עיניי.
הוא לקח דם שנשאר לו על הפה ומרח את הדם על פי.
"תאמיני לי. יש לזה טעם אלוהי. אי אפשר להפסיק" אמר לי.
לא פתחתי את הפה. אני לא רוצה לטעום את זה.
"אל תדאגי. הכיף רק מתחיל, ואת עוד תודי לי שאנחנו נעורר את הערפד בתוכך" אמר.
לא לא לא אני לא רוצה להיות כמוהו.
"לא בבקשה, לא" אמרתי לו.
הוא צחק עזב אותי ויצא מהחדר.
"את עוד תודי לי!" אמר ויצא מהחדר.
אביו אחריו.
אוי לא... מה הוא הולך לעשות לי. אני לא רוצה להיות כמוהו!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הייייייי

מה אתם חושבים על הפרק?

מקווה שאהבתם!

תגיבו אם בא לכם שאני אמשיך!