למה אני?

חלק-7

הוא עצר במקום, אני עדיין על הגב שלו. הוא הוריד אותי בחדר חשוך, אי אפשר לראות מה יש בחדר אבל אני בטוחה שזה לא משהו שאני אוהב.
דניאל פותח את האור, ואז אני רואה את זה.
זה... זה חדר עינויים?
בחדר היה מלא כלי עינויים, בין אם זה שוטים, סכינים, מסור, חומצה ועוד...
ודניאל פשוט עומד שם בחיוך, כאילו הוא מחכה לרגע הזה מאז שהגעתי לפה.
הוא מרים אותי ותוך חצי שניה אני קשורה למתקן כזה שדומה לצלב.
"אז... קייט" דניאל אומר, ואני רועד מפחד, לא מכונה למה שעומד לבוא.
"תגידי לי, איך את אוהבת את הבטן שלך? עם צלקת של השם שלי? או אולי חור גדול במקום פופיק? או אולי-"
"בבקשה..." עצרתי אותו, מתחננת שלא יעשה כלום.
"בבקשה מה? את כבר רוצה שאני אתחיל?" הוא אמר וצחקק.
"אני מצטערת, בבקשה תשחרר אותי" אמרתי לו, אפילו שאני יודעת שהוא לא היה עושה כלום עם זה.
"קייט, תני לי לספר לך משהו" הוא אמר בזמן שהוא מתהלך בחדר, חושב איזה כלי לבחור.
"אני נולדתי לפני 1000 שנה פחות או יותר, אבא שלי לעומת זאת נולדת לפני כ3000 שנה. הוא ראה הכל, הוא ראה איך המציאו כמעט כל דבר שנמצא כרגע בעולם. והוא רק השליט של העיר הקטנה שלנו, אז תחשבי כמה חזקים הערפדים ששולטים על ערים יותר גדולות וחזקות. ותחשבי בן כמה המלך ששולט על כל הערים ביחד" רגע מה? עוד ערים? מלך? כמה יש בעולם הזה שאני לא יודעת.
"יש שמועות שהמלך ראה אפילו את הדינוזאורים" הוא המשיך.
"ולא רק זה, יש שמועות שהוא זה שהכחיד אותם בעצמו" כל הדברים שהוא אומר גורמים לי לחשוב, הערפדים היו קיימים במשך אלפי שנים, ועדיין לא כולם יודעים עליהם? ואולי אנשים שאני מכירה היו ערפדים גם בלי שידעתי?
"בקיצור, קייט. מה שאני מנסה לומר זה שעולם הערפדים ענק, ועכשיו את צריכה להתמודד איתו" דניאל עצר במקום, והרים כלי כלשהו, לא ראיתי איזה.
הוא הסתובב וראיתי שהוא החזיק בידו שוט. לאלאלא אני לא מוכנה לזה.
"אז את הסתבכת עם המשפחה שלי, מכל הערפדים, דווקא המשפחה שלי. ואני הולך להגיד תודה ולשתוק" 
הוא התקרב אלי עם השוט, אני מנסה לזוז אחורה אבל ללא הצלחה.
"דניאל בבקשה אני אעשה הכול, בבקשה" אמרתי לו, אני לא מאמינה שהמילים האלה יוצאות לי מהפה.
"יופי, אני שמח. אבל זה קצת מאוחר מידיי בשביל זה" הוא אמר.
ובלי הכנה מוקדמת הוא הצליף בי, וצרחה יצאה מפי. זה כאב. לא, זה שרף. זה היה נראה כאילו הוא בקושי הזיז  את היד וזאת העצומה שהוא הגיע אליה.
הוא התכוון להצליף שוב אבל אז נפתחה הדלת. זה היה ג'ון, אבא של דניאל.
"דניאל, תפסיק!" הוא אמר.
"אבא! אתה לא רואה שאני באמצע משהו?" דניאל החזיר.
"בוא החוצה, עכשיו." ובלי לחשוב פעמיים דניאל יצא מהחדר והם סגרו את הדלת, ואני עומדת שם קשורה. מדממת מההצלפה היחידה שהוא עשה, אני לא רוצה לדמיין איך היו מרגישות עוד.

נ.ב דניאל

"אבא, אני רק מלמד אותה איך להתנהג, זה הכל!" אמרתי לאבא בקול תוקפני.
ואחרי שניה מצאתי את עצמי צמוד לקיר שאבא שלי מרים אותי מהצוואר וחונק אותי.
"אוי דניאל, לא למדת כלום ממה שלימדתי אותך? בשניה שאתה רואה מישהי יותר חלשה ממך אתה חייב להתנפל" אבא אמר.
"אם ז-זה היה ככה, ה-הייתי מתנפל ע-על כ-כ-ול העיר", אמרתי תוך כדי חניקה, חוסר אוויר כמובן לא יהרוג אותי, אבל זה כן מצב מאוד כואב ולא נעים.
 אבא התעלם מההערה שלי והמשיך לדבר, "תקשיב לי, קבעתי עם המכשפה הזאת, הוא אמרה שהיא תראה מה היא תוכל לעשות, בינתיים צריך למצוא דרך להשאיר אותה כאן, עכשיו לך תשחרר אותה, אני לא רוצה שהיא תהיה פגועה לפני הטקס, או יותר פגועה ממה שהיא עכשיו לפחות, אי אפשר לדעת מה יקרה"
אבא הוריד אותי ואני משתעל.
הוא הלך ואני נכנסתי לחדר, אני רואה שם את קייט, עם דמעות בעיניים, זה עד כדי כך כאב לה?
"ב-בבקשה דניאל, ללא ע-עוד" היא אמרה בקול מתחנן.
"אל תדאגי, אני אמשיך את העונש בפעם אחרת" אמרתי.
הלכתי אליה והורדתי אותה מהצלב, היא נפלה והתעלפה. 
שיט, מה עשיתי.

נ.ב קייט