באותו הבוקר, או שהיה ניתן לתאר את זה כאותו הלילה המאוד מאוחר, לואי הרגיש שהוא עומד לאבד את זה. הוא מחץ את הכרית על ראשו, מנסה לעמעם את קול הצעקות לשווא. לעזאזל.
כמה ימים כבר הם צועקים ומתפרעים ככה? זה מרגיש כמו נצח, אך זה התחיל רק לפני ימים ספורים. אבל לואי כבר הפסיק לספור את אותם הימים. הוא התיישב על המיטה עם רגליים שלובות, שיערו נפל על פניו ועיניו היו נפוחות מעט. הוא שלח את ידו ושפשף את עיניו, מיד מעביר את שיערו אחורה ונשען על ידיו.
"תסתמי את הפה את תעירי את הפאקינג ילדים!", הוא שמע את אביו צועק.
"מאוחר מדי", לואי מלמל.
זה לא תמיד היה ככה. משפחת טומלינסון הייתה משפחה להערצה, היא הייתה די מדהימה ומרשימה – בהישגים שלה, בעבודה הבכירה של אביו, וההורות הטובה של הוריו, שהשתדלו לתת לילדיהם את החינוך הטוב ביותר בבתי הספר הטובים ביותר. הם אף היו יוצאים לטיולים כל ימי ראשון, וטסים לפחות פעמיים בשנה לחופשה, במקומות יפהפיים בעלי היסטוריה ארוכה. אימו הייתה מרבה להיות בבית, לא כי אינה למדה, היא ועוד איך ולמדה ואף סיימה לימודים בהצטיינות באוניברסיטת הרווארד, אך כשהתחתנה עם אביו של לואי, לא היה צורך בכך שתעבוד. לכן היא מבלה את רוב ימיה בבית, מבשלת כמו שהיא אוהבת, עוזרת לילדיה, מנקה, ולעתים קרובות יוצאת עם חברותיה בערב.
זה רק בימים האחרונים.
אחרי שהוריו חזרו מחופשתם בשוויץ, בה שהו לבדם. לואי שמע שזו הייתה אמורה להיות פגישת עסקים, דבר שהדליק נורה בראשו, כי אימו אינה קשורה בשום צורה לעבודתו של אביו. אבל לואי לא יכל לשאול או להתערב בעניינם. כשניסה לעשות זאת פעם אחת, הוא קיבל צעקות מאביו, שחזר והדגיש שזה עניינים של גדולים, אנשים שלמדו בהצטיינות וזכו למעמד של לדבר על נושאים כאלו.
אל תבינו לא נכון, לואי לא כזה קטן, ולואי משתדל לרצות כמה שיותר את הוריו עם ציוניו (מה שעובד לרוב רק עם אימו). הוא נמצא באמצע השנה השנייה שלו לקולג', והוא חגג תשע עשרה בדיוק שלשום, בקריסמס. לואי אהב את העובדה שנולד בקריסמס, זה תמיד גרם לו להרגיש טיפה יותר מיוחד מכולם. אתמול הוא חזר לקולג' לאחר חופשת הסמסטר. לואי מעולם לא חשב על ללון באחד המעונות של הקולג', זה פשוט לא מתאים לו ולא מאפיין אותו בשום צורה. ודי טיפשי, בגלל העובדה שהאוניברסיטה שלו הייתה במרחק של כחצי שעה הליכה מביתו.
עכשיו, לואי היה נותן הכול בשביל ללון שם. או בכל מקום. רק לא פה.
זהו זה.
לואי לקח את תיקו, שכלל מאמרים רבים וכמה מחברות וספרים עבים, זרק זוג סקיני, חולצה לבנה וג'קט ג'ינס מחמם, לפני שפתח את החלון וקילל.
"אתה יפה מדי בשביל שתפצע", הוא מלמל לעצמו, זורק את התיק מהחלון, "אבל אתה גם זקוק לשנת היופי שלך", הוא שכנע את עצמו לפני שקפץ מהחלון – הלא מאוד גבוה שלו. אתם מבינים? לואי פשוט היה די נמוך. אולי גם פחדן. מעט.
YOU ARE READING
Stairway To Heaven - l.s
Fanfictionכששני נערים מוצאים נחמה זה בזה. מקווה שתהנו מהקריאה, תסחפו, תתרגשו ותתאהבו. אשמח שתשאירו תגובות ודעות! :)
